מבט מבס”א מס’ 751, 26 בפברואר 2018
תקציר: לישראל ולארה”ב היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה מודיעיני הדוק. הוא בא לידי ביטוי בימי המלחמה הקרה של המאה הקודמת במתן אפשרות לצבא האמריקני להכיר את הדוקטרינה הצבאית הסובייטית מתוך מלחמות צה”ל נגד צבאות ערב וההתמודדות מולה, וללמוד את הנשק הסובייטי שנלקח שלל בידי צה”ל. תרומה ישראלית ייחודית וערכית במיוחד באה לידי ביטוי במחצית השנייה של שנות השבעים – תחילת שנות השמונים, בפתיחת חלון מודיעיני אל תמונת הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים של ברה”מ המצוידים בחימוש גרעיני שאיימו על ארה”ב.
שיתוף הפעולה המודיעיני בין וושינגטון לבין ירושלים הינו מאבני היסוד של הברית בין שתי המדינות, שהתהדקה מאוד מאז תחילת כהונת טראמפ כנשיא, ובפרט בהתמודדות מול סוגיית הגרעין האיראני. זאת, כאנטי-תזה למדיניותו הפרו-איראנית של אובמה. מכל מקום, בעולם הרחב רווחות עדיין המוסכמות כי הברית נוטה חד-צדדית לטובת ישראל, בשל הסיוע הצבאי האמריקני הנרחב המוענק לה, ולנוכח התמיכה הפוליטית של הממשל ודעת הקהל בארה”ב נגד יוזמות אנטי ישראליות במוסדות בין-לאומיים. ברם, יודגש כי השותפות בין המדינות היא דו-כיוונית: בהיבט הגלובאלי ישראל ניצבת לאורך כל השנים כעמדה קדמית של ארה”ב במזרח התיכון המגוננת על האינטרסים של המערב באזור, ולכן סופגת את מרבית האש של התנגשות האסלאם בציוויליזציית העולם המערבי.
אמנם במהלך השנים אירעו מספר תקלות בשיתוף הפעולה המודיעיני של שתי המדינות, אולם הברית בין וושינגטון לבין ירושלים וגם מפגש האינטרסים ביניהן בתחום המודיעין הצליחו להותיר מאחור את המתחים שנוצרו מפעם לפעם בין שתי המדינות. לדוגמה:
* ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הדיר את הממשל האמריקני מתוכניתה של ישראל להשמיד את הכור העיראקי ב-1981, חרף זיכרון הדברים לשיתוף פעולה בסוגיה זו שנחתם כשנה לפני כן בין שתי קהיליות המודיעין. בתגובה, צננו האמריקנים את קשרי המודיעין עם ישראל לזמן מה.
* ארה”ב בשיתוף בריטניה נמנעה מלדווח לישראל על מגעיה החשאיים עם לוב ב-2003, שהובילו להתפרקות מעמר קדאפי מנשק השמדה המונית. זאת בשל המידע הרגיש שהמודיעין האמריקני העביר לישראל בדבר מאמצי לוב להשיג נשק גרעיני, אשר ראש ממשלת ישראל אריאל שרון חשף ב-2001.
* מנגד, כמדווח, במאי 2017 חשף טראמפ בפני שר החוץ הרוסי לברוב מידע רגיש שמקורו מישראל ושנתקבל מסוכן בשורות ארגון הקשור למדינה האסלאמית (דאעש). מידע זה, שהצביע על כוונת דאעש לפוצץ מטוסי נוסעים באמצעות מחשבים ניידים שהוטמן בהם חומר נפץ, הוא שגרם לשלטונות ארה”ב לאסור העלאת מחשבים ניידים לטיסות בין-לאומיות.
קשרי המודיעין האמיצים בין ארה”ב ובין ישראל מתנהלים מאז שנות החמישים. התשתית לכך הונחה כתוצאה מהצלחת “המוסד” בהשגת נאומו הסודי של מנהיג ברה”מ דאז, ניקיטה חרושצ’וב, במושב ועידת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ב-1956, בו הוקיע את משטר העריצות של סטלין. הזעזוע נוכח פשעי סטלין, לאחר פרסום הנאום בניו יורק טיימס, תרם לדה-לגיטימציה של השלטון הסובייטי בקרב הציבור המערבי.
האזור הרגיש ביותר להתנגשות צבאית אפשרית בין ארה”ב לבין ברה”מ בתקופת המלחמה הקרה היה גרמניה, אשר לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה לשתי מדינות: גרמניה המערבית שבה הוצבו כוחות צבא ארה”ב ומדינות המערב, וגרמניה המזרחית שבה הוצבו כוחות סובייטיים. ברם, המזה”ת שימש באותה תקופה, בראיית הצבא האמריקני, “שדה ניסויים” ללימוד תורת הלחימה ואמצעי הלחימה המתקדמים של ברה”מ. זאת, כתוצאה מהניסיון שנצבר במלחמות ישראל נגד צבאות מצרים, סוריה ועיראק, שאומנו על ידי מדריכים סובייטיים וצוידו בנשק סובייטי. התרומה הישראלית לארה”ב הייתה אפוא בשלושה מישורים: הפקת לקחים מהקרבות מול הצבאות הערביים; העברת מידע על הטכנולוגיות שפותחו בישראל לנטרול הנשק הסובייטי; וכן מתן אפשרות למומחי מודיעין בצבא ארה”ב לבחון באופן בלתי אמצעי את אמצעי הלחימה הסובייטיים בתחומי לוחמת האוויר והיבשה שנפלו שלל בידי צה”ל. בין אמצעי הלחימה המשמעותיים שנתפסו בידי צה”ל היו:
- ב-1966 ערק לישראל טייס עיראקי במטוס מיג–21.
- לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הועברה לארה”ב סוללת טילי נ”מ SA-2, אחת מאלה שנפלו שלל בידי צה”ל.
- באוגוסט 1968 נחתו בטעות במנחת בצת שבגליל זוג מטוסי מיג-17 סוריים.
- בדצמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, פשטו כוחות צנחנים שהוטסו בהליקופטרים על תחנת מכ”ם מצרית בראס ע’אריב, קרוב לחוף המערבי של מפרץ סואץ, והביאו לישראל את מתקן המכ”ם המתקדם, מדגם P-12 .
- לפי פרופ’ יובל נאמן, שבמהלך מלחמת יום הכיפורים ב-1973 השתתף בישיבות הקבינט ומטכ”ל צה”ל, סוללת טילי נ”מ SA-6 מצרית שלמה נפלה שלל בידי אוגדת שרון ב-18 לאוקטובר. כמו כן, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים תפס צה”ל מעל לאלף טנקי שלל מצריים וסוריים מדגמי T-54 ו-T-55. כמו כן, מספר רב של טנקי T-62, חלקם תקינים, נפלו שלל בידי צה”ל במלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית.
- פסח מלובני ציין בספרו “דגל אדום מעל הים התיכון” (2017), כי קיימות ידיעות שלפיהן במלחמת לבנון ב-1972 הגיעו לישראל ולמערב אף סודותיו של הטנק הרוסי T-72 .
- ולבסוף, באוקטובר 1989 ערק לישראל מטוס מיג-23 סורי.
ברם, תרומה ישראלית רבת ערך במיוחד באה לידי ביטוי בפרשייה מודיעינית נעלמה בסוגיה בעלת משמעות קיומית עבור אמריקה: האיום הגרעיני הסובייטי עליה ועל שרידות העולם המערבי כולו. כידוע, חומרת איום זה התגלעה ב”משבר הטילים” באוקטובר 1962 – הצבת טיליה הגרעיניים של ברה”מ על אדמת קובה, כ-240 ק”מ מחופי פלורידה. נשיא ארה”ב, ג’ון קנדי, ראה בצעד זה “עילה למלחמה”, והגיב בחריפות בהטילו סגר ימי על קובה. חרושצ’וב נרתע מהסלמת המשבר בשל חששו כי העימות יהפוך למלחמה ודאית, והסכים להסגת הטילים מקובה בתמורה להסגת טיליה הגרעיניים של ארה”ב מטורקיה.
בתקופת “המשבר הקובני” ברה”מ כבר התקדמה מאוד בפיתוח טילים בין-יבשתיים נושאי חימוש גרעיני. הטיל הגרעיני הבין-יבשתי המבצעי הראשון היה R-16 הדו-שלבי, שהוא והדגם המתקדם שלו,R-16U , היוו בשנים 1976-1961 את חוט השדרה של כוח הטילים האסטרטגיים הסובייטי, בכמות של 186 משגרים. בשנים הראשונות הוצבו המשגרים והטילים על פני הקרקע והוסתרו בתוך יערות, אך באמצע שנות השישים הוצבו הטילים בתוך בורות שיגור תת-קרקעיים. ככל הידוע, הם נפרסו תחילה בתשעה אתרים ברחבי ברה”מ: ניז’ני-טאגיל שבהרי אורל; יושקאר-אולה, כ-640 ק”מ צפון מזרחית למוסקבה; ברשט; כ-1250 ק”מ מזרחית למוסקבה; יוריה, כ-800 ק”מ צפון מזרחית למוסקבה; שאדרינסק, כ-1650 ק”מ מזרחית למוסקבה; איטאטקה, שבדרום מערב סיביר; נובוסיבירסק שבדרום מערב סיביר; וכן קראסנויארסק שבלב סיביר. ממדי הטיל היו מרשימים: גובהו למעלה משלושים מטר וקוטרו שלושה מטר. טווח טיסתו היה 10,500 ל-13,000 ק”מ, בהתאם למשקל הראש הקרבי. הטיל צויד בראשי חץ תרמו-גרעיניים בעוצמה שבין שלושה לששה מגה-טון, כך שיכול היה להשמיד ערים גדולות כמו ניו יורק או שיקגו.
בתקופת המלחמה הקרה התקשתה קהיליית המודיעין האמריקנית באיסוף מידע מתוך מסך הברזל של ברה”מ, והתמקדה בהפעלת אמצעי איסוף טכניים, בדגש על צילומי אוויר. הצילומים בוצעו תחילה במטוסי U-2, עד אשר ב-1960 יורט מטוסו של פרנסיס פאורס מעל שמי ברה”מ והוא נפל בשבי, והאמריקנים עברו להשתמש בלווייני צילום. טים ויינר כתב בספרו “היסטוריית ה-:CIA מורשת של אפר” (2007): “ברית המועצות נשארה ארץ בלתי נודעת כמעט למרגלים אמריקנים”. לפיכך, ובמיוחד בתחומים טכנולוגיים מובהקים כמו האיום הגרעיני הסובייטי, ניתן היה לטעות בקלות בהערכת יתר או בהערכת חסר. אולם מעטה הסודיות העבה שעטף את ברה”מ היה גם עקב אכילס. העובדה ששמירת הסודיות חדרה לכל תחומי החיים במדינה גרמה ל”התפוצצות המידע”. היא חייבה אחזקת מאגרי ענק של מידע בכמות בלתי נדלית של תיקי קרטון עמוסי מסמכים, וככל שכמותם גדלה כך הגישה אליהם הפכה קשה יותר. סביר אפוא שתיקיהם האישיים של לא מעט מאנשי מערכת הביטחון הסובייטית באותה עת שהיו בעלי סיווג ביטחוני גבוה אבדו במשך השנים, ולפיכך שנים מספר לאחר פרישתם נעלם סיווגם הביטחוני. אמנם הם הפכו להיות ציפורי דרור, אך עדיין נותרו קשיים כלשהם באיתורם ויצירת גישה אליהם. על רקע זה הצליחה קהיליית המודיעין הישראלית להעביר לעמיתתה האמריקנית במחצית השנייה של שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים מידע חדשני רב ערך על מערך הטילים האסטרטגיים של ברה”מ, תמונה שהייתה נכונה בסוף שנות השישים.
על בסיס המידע שהעבירה ישראל, ניתן היה לשרטט תמונה מפורטת ומדויקת למדי של המבנה והפריסה של לפחות חלק מחטיבות הטילים האסטרטגיים בצבא הסובייטי. כמו כן נכללו במידע פרטים על שדות הניסויים של טילים אלה: הם שוגרו משדה באיקונור שבקזחסטן, או משדה פלסצק במחוז ארחנגלסק, כ-800 ק”מ צפונית למוסקבה. הטילים טווחו אל שדה הניסוי קורה בצפון חצי האי קמצ’טקה – למעלה מ-8,000 ק”מ מזרחית לבאיקונור וכ-5,500 ק”מ מזרחית לפלסצק. עם זאת, נראה כי חשיבותו העיקרית של המידע הייתה בהיבט הטכני, בהכילו נתונים טכניים מפורטים של הטיל הבין-יבשתי R-16 ותורת ההפעלה שלו. הנתונים כללו גם מידע יוצא דופן על ראשי הנפץ התרמו-גרעיניים של טיל זה.
ניתן היה לאמת חלק מהמידע המודיעיני באמצעות צילומי אוויר. אך היו במידע פרטים, ובכללם גם שמועות, שאומתו רק מאוחר יותר. כך, לדוגמה, הוא כלל שמועה על אודות האסון הקטלני שארע ב-24 לאוקטובר 1960, בו נספו מרשל מיטרופן נדלין, מפקדו הראשון של כוח הטילים האסטרטגיים וכמאה מאנשי צוותו. זאת, בעת ניסוי שיגור ראשון של טיל R-16 לרגל יום השנה של המהפכה הקומוניסטית. זמן קצר לאחר האירוע דיווחו שלטונות ברה”מ כי מרשל נדלין נהרג בתאונת מטוס. אך לא חלף זמן רב וסוכנות הידיעות האיטלקית דיווחה בקצרה על האסון. מכל מקום, האירוע ופרטיו המלאים נשמרו ברוסיה כסוד כמוס. בפועל רק ב-1989, לאחר קרוב לשלושים שנה, נחשפו בשבועון הרוסי אוגונק נסיבות מותם הטרגי של נדלין ואנשיו. האסון אירע בשל התפוצצות אב-טיפוס הטיל כתוצאה מקצר חשמלי במנועו, בהיותו מוצב ומתודלק על כן השיגור. חרושצ’וב דחק ללא הרף בנדלין לבצע את הניסוי. לפיכך, כשאותרה התקלה שמנעה את שיגור הטיל, רץ המרשל אל כן השיגור כדי להבין מה אירע והפמליה שלו בעקבותיו, ואז התרחש הפיצוץ. מתכנן הטיל, מיכאיל ינגל, ניצל למזלו הרב מכיוון שבעת הפיצוץ שהה בבונקר מרוחק מכן השיגור כדי לעשן סיגריה. אחרי האסון זימן אליו חרושצ’וב את ינגל ושאל אותו בכעס המעורב בציניות: “הכיצד נותרת בחיים?” חרושצ’וב אף מינה את ליאוניד ברז’נייב שהתמנה אחריו כמנהיג ברה”מ כראש וועדת חקירת האסון. למרבית האירוניה ברז’נייב החליט כי אין להעניש אף אדם שכן “האשמים כבר באו על עונשם!”.
שמועה אחרת שדווחה הייתה “אסון קישטים” (העיר הקרובה לאתר האסון). הייתה זו תאונת זיהום רדיולוגי שהתרחשה ב-29 לספטמבר 1957 במתקן הסובייטי מאיאק למחזור דלק גרעיני מוקרן והפקת פלוטוניום עבור נשק גרעיני, שפעל ב”עיר הסגורה” צ’ליאבינסק-40 במדרון המזרחי של הרי אורל הדרומיים. האסון החל בכך שמערכת הקירור של אחד המיכלים שהכיל כשבעים-שמונים טון פסולת גרעינית נוזלית ברמת רדיואקטיביות גבוהה כשלה ולא תוקנה מיידית. הפסולת הגרעינית שבמיכל התאיידה, ומחמת הטמפרטורה הגבוהה התרחש פיצוץ כימי בעוצמת שבעים עד מאה טון TNT. ענן הנשורת הרדיואקטיבית התפשט לכ-300 ק”מ, וכתוצאה מכך נפטרו במשך השנים הבאות אלפי בני אדם.
אנקדוטה נוספת שדווחה ושכבר נודעה במערב, הייתה פיצוץ “צאר בומבה” – “מלך הפצצות” – פצצת המימן של חמישים מגה-טון, תפוקת פיצוץ הגדולה ביותר אי פעם. הפצצה הוטלה ב-30 לאוקטובר 1961 על ידי מפציץ Tu-16 מעל קבוצת האיים נובאיה-זמלאיה בים הארקטי, בהוראת חרושצ’וב על מנת להתריס כלפי אמריקה: “אנו נראה לכם!”. כדור האש שנוצר בפיצוץ היה בקוטר שמונה ק”מ, וכתוצאה מהגעת גל ההדף לארחנגלסק, כאלפיים ק”מ דרום-מערבית למקום הפיצוץ, התנגשו הספינות שבנמל אחת בשנייה.
סוכנות ה-CIA הביעה את הערכתה ותודתה לקהיליית המודיעין הישראלית, בציינה את המידע שקיבלה ממנה כמידע ייחודי, שגרם לסוכנות לאזן את הערכת היתר המודיעינית שלה בסוגיה זו. לפי בכיר ב-CIA, המידע שנתקבל מישראל הצביע כי טכנולוגית הטילים האסטרטגיים של ברה”מ הייתה נחותה מכפי שהעריכו ב-CIA. לדבריו, קהיליית המודיעין האמריקנית חששה אז, בשל פערי המידע שניצבו בפניה, כי ברה”מ פיתחה כבר בשנות השבעים יכולת טכנולוגית לצייד את טיליה הבין-יבשתיים בראשי קרב מתפצלים מטיפוס MIRV (Multiple Independently Targetable Reentry Vehicle). טכנולוגיה זו מאפשרת לטיל בהגיעו ליעד לתקוף בו זמנית מספר מטרות. כמו כן, במידה וראש MIRV כולל בנוסף לפצצות גרעיניות גם מטעני דמה, הוא מחוסן יותר מפני יירוט. כפועל יוצא, הייתה בכך תרומה משמעותית ביותר לכושר התגוננות ארה”ב מפני מכה גרעינית סובייטית. מכל מקום, טכנולוגיות הטילים הבין יבשתיים והנשק הגרעיני של ברה”מ התפתחו מאוד בשנות השמונים. אך מנגד, הנשיא רייגן יזם ב-1983 את “יוזמת ההגנה האסטרטגית” (SDI), הידועה יותר בשמה העממי “מלחמת הכוכבים”. נראה אפוא כי המרוץ הגרעיני מול ארה”ב מתח את כלכלת ברה”מ עד לקצה יכולתה, ויוזמת ההגנה האסטרטגית שימשה כקש ששבר את גב הגמל וכזרז לתהליכי התפרקות הגוש הקומוניסטי וברה”מ.
ברם, ההיסטוריה חוזרת על עצמה, במידה מסוימת. האיום הגרעיני הנוכחי על ארה”ב מגיע הפעם מצפון קוריאה, וגם במקרה הנוכחי קהיליית המודיעין האמריקנית נתקלת בקשיי איסוף המידע והערכתו. אך בניגוד למנהיגי ברה”מ בתקופת המלחמה הקרה שנהגו בשיקול דעת, התנהלות מנהיג צפון קוריאה, קים גונג-און, הינה בלתי צפויה.
* סא”ל (מיל’) ד”ר רפאל אופק הוא מומחה בתחום הפיזיקה והטכנולוגיה הגרעינית, ששימש כאנליסט בכיר בקהילת המודיעין הישראלית.
[email protected]
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.