הדילמות הפלסטיניות שבפני ישראל

מאת 3 מאי 2016

מבט בס"א: 341

This is a Hebrew version of Israel’s Palestinian dilemmas, by Prof. Efraim Inbar 

תקציר: ישראל הבינה אט אט שהפלסטינאים אינם שותף לשלום וגם אינם מסוגלים לבנות מדינה. לכן, אימצה ישראל למעשה אסטרטגיה של ניהול סכסוך בסוגיה הפלסטינית. אסטרטגיה כזאת אינה פוטרת את בעליה ממספר דילמות. האם ישראל צריכה לדבר בגלוי על הסיכויים הקלושים ל"שתי מדינות לשני עמים" או לרצות את הקהילה הבינלאומית בניסיונות סרק במו"מ לשלום? האם ישראל צריכה להגביר את השימוש ב"מקל" על חשבון ה"גזר" כלפי הרשות הפלסטינית העוינת? האם התמוטטות הרשות משרתת אינטרסים ישראלים? עד כמה צריכה ישראל לגלות יוזמה בסוגיה הפלסטינית?

מאז ספטמבר 2000, תחילתו של גל הטרור הפלסטיני, הלכה והתגברה בקרב הישראלים המסקנה כי בצד הפלסטיני אין פרטנר אמיתי להשגת פשרה היסטורית עם התנועה הציונית. בהדרגה התחלפו התקוות לשלום, שאותן חולל תהליך אוסלו שבע שנים קודם לכן, בהבנה הכואבת כי הסכסוך האלים אינו עומד להסתיים בקרוב. יתר על כן, ההתרשמות ממערכת החינוך ומאמצעי התקשורת של הרשות הפלסטינית הותירו מעט מאוד מקום לספק בדבר המסרים האנטישמיים הנוראים שמערכות אלה רוויות בהם, תכנים המבטיחים את הנצחת הסכסוך. הנחת היסוד של תהליך אוסלו – לפיה חלוקת ארץ ישראל והקמת ישות פוליטית פלסטינית (פרדיגמת שתי המדינות) תביא עמה שלום ויציבות – נראית היום יותר ויותר בעייתית.

גם אם נתעלם מן ההערכה המציאותית, לפיה לרשות הפלסטינית (ולחמאס) אין כל כוונה לקבל את קיומה של מדינה יהודית (ללא קשר לגבולותיה), עדיין הפער בין עמדות שני הצדדים גדול מכדי לגשר עליו. לדוגמה, הדרישה הפלסטינית לקבל שליטה על הר הבית, או תביעתם לקבל את מה שהם מכנים "זכות השיבה", הן מכשולים עצומים בדרך לשלום. גם השפעתו המתגברת של החמאס, המשקפת את גל האסלאם הקיצוני הגואה באזור, מונעת את עלייתו של קו פרגמאטי יותר בפוליטיקה הפלסטינית. מעבר לזאת, עצם ההנחה שהפלסטינים מסוגלים לכונן מדינה משלהם (בהתאם לפרדיגמת שתי המדינות) לא הוכחה כלל ועיקר. כישלון הרשות הפלסטינית למגר את המיליציות בשטחה ואבדן השליטה בעזה לטובת החמאס תואמים את אי-יכולתם של ערבים במקומות אחרים לקיים מבנים מדינתיים. לבסוף, לשתי החברות הנאבקות זו בזו יש עדיין שפע של אנרגיה כדי להמשיך בסכסוך הדמים. סכסוכים אתנו-דתיים מתמשכים מסתיימים בדרך כלל רק כאשר לפחות אחד הצדדים שוב אינו מוכן לשאת יותר את מחיר הדמים שבמאבק הכוחני.

בעקבות מגמות אלה אימצה ישראל לעת עתה מדיניות סבלנית של ניהול הסכסוך, תוך ויתור על השגת "פתרון הסכסוך". אסטרטגיה כזו כרוכה בדילמות משלה.

הדילמה הראשונה היא האם יש להודות ולהצהיר בפומבי שישראל שוב איננה מאמינה כי ניתן להגיע להסדר קבע עם הפלסטינאים בזמן הקרוב. לאמת יתרונות משלה, אולם רוב העולם אינו מעוניין לשמוע את האמת הזאת ועודנו שבוי בנוסחה בלתי מציאותית. ישראל יכולה לרצות את הקהילה הבינלאומית ולהמשיך במו"מ חסר תוחלת. עמדה כזו תאותת שישראל מוכנה לויתורים, ובנוסף תביא לחיזוק הלכידות החברתית הפנימית בישראל (ובכך תשפר לא רק את עמידותה של ישראל בהתמודדות עם סכסוך מתמשך אלא גם את תדמיתה בחו"ל). עם זאת, המשך המשא ומתן מותיר על כנה נוסחה חסרת תוחלת ומונע חשיבה חדשה. יתר על כן, "תהליך שלום" דורש מידה של מתינות, המחייב איפוק מול הצעדים העוינים של הפלסטינאים ומיתון פעולות העונשין.

דילמה נוספת קשורה לשימוש בשיטת "המקל והגזר" מול האוכלוסייה הפלסטינית. בהיעדר משא ומתן משמעותי בחרה ישראל, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי בנימין נתניהו, ב"שלום כלכלי" כחלק מאסטרטגיית ניהול הסכסוך – בהנחה שישראל אינה נשכרת משכנים רעבים. לכן, ישראל לא התנגדה למאמצים לגיוס תמיכה כספית בינלאומית עבור הרשות הפלסטינית, וזאת חרף השחיתות הפושה בה ולמרות שהרשות אינה מסוגלת לעשות שימוש יעיל בכספי תרומות. יתר על כן, על מנת שלא לדחוק את שכניה לכלל ייאוש מספקת ישראל מים וחשמל אפילו לעזה, שבשליטת החמאס. מטבע הדברים, החלטה זו מצד ישראל מגבילה למעשה את ה"מקל" שעשוי היה להשפיע על עקומת הלמידה של הפלסטינים. הפלסטינים פתחו במלחמה נגד ישראל שמהותה לגרום כאב לחברה הישראלי שתנה את סדרי העדיפויות שלה. לכאב יש לעיתים השפעה על התנהגות עתידית. כך למשל, מצרים נרתעה מלשלם את המחיר שהמשך הסכסוך היה גובה ממנה, ולפיכך בחרה לשנות את עמדתה כלפי ישראל. היות שהפלסטינים בחרו להמשיך בסכסוך המזוין, ולאחר שדחו את הצעות נדיבות מאהוד ברק (2000) ומאהוב אולמרט (2007), יש לישראל את מלא הזכות להענישם, בתקווה שהכאב ישפיע בסופו של דבר על בחירותיהם בעתיד.

דילמה נוספת היא מה לעשות מול רשות פלסטינית עוינת, השורדת בעיקר הודות לאמצעי הביטחון בהם נוקטת ישראל ובזכות הגיבוי הכלכלי שהיא מקבלת ממנה. התמוטטות הרשות הפלסטינית היא אחת התוצאות האפשריות של מאבק הירושה הצפוי אחרי פרישת אבו-מאזן מן הזירה הפוליטית. מחד, הרשות הפלסטינית מפיצה במערכת החינוך שלה שנאה תהומית נגד ישראל, מנהלת ברחבי העולם מסע דה-לגיטימציה של ישראל ומכחישה את הזיקה היהודית לארץ ישראל (ובמיוחד ירושלים). בנוסף היא הופכת מחבלים לדמויות חיקוי. הרשות למעשה מחזקת את העוינות המזינה את הסכסוך ומונעת את עלייתה האפשרית של מנהיגות פלסטינית פרגמאטית יותר. מאידך, קיומה של הרשות מסיר מעל ישראל את נטל האחריות על כמעט 2 מיליון פלסטינים החיים בגדה. תפקודה החלקי של הרשות והשקט היחסי מאפשר לנושאים אחרים לעלות על סדר היום הבינלאומי, עובדה שמשרתת את האינטרסים הישראלי. חרף העובדה שלישראל יכולת מוגבלת בלבד להתערב בפוליטיקה הפלסטינית, ולמרות שכל פלסטיני המפיק תועלת כלשהי ממעורבות ישראלית הופך מייד למוקצה מבחינה פוליטית, יש לירושלים היכולת למנוע תוצאות מסוימות – לדוגמה, השתלטות של החמאס. הידרדרות לכאוס בעקבות התמוטטות מוחלטת של הרשות הפלסטינית נתפסת בדרך כלל, אינטואיטיבית, כתוצאה שלילית. אלא שתוצאה כזאת עשויה לבשר על שקיעתה הסופית של פרדיגמת שתי המדינות, ואולי גם להזמין התערבות בינלאומית.

יש גם מקום לדיון אודות מידת הפעלתנות הרצויה מצד ישראל בסוגיה הפלסטינית. רבים טוענים שישראל צריכה לגלות יותר יוזמה כדי למנוע שתוכניות שאינן לטובתה יעלו על סדר היום הדיפלומטי. טיבן של היוזמות הללו אינו תמיד ברור, אבל אקטיביזם הוא חלק מן האתוס הציוני הישראלי וגם משקף את חסר הסבלנות שבאופי הישראלי. לעומת זאת, גישת "נחכה ונראה" מאפשרת לאחרים לשגות.; היא גם מאפשרת להרוויח זמן ולהמתין לזמנים טובים יותר. אחרי הכל, בן-גוריון, הוא ולא אחר, היה זה שגיבש את האסטרטגיה לפיה יש לנסות ולהרוויח זמן כדי לבנות בינתיים מדינה חזקה יותר, תוך כדי המתנה שהיריב יוותר על יעדיו הקיצוניים יותר.

דילמות אלה הן הימורי מדיניות. יתר על כן, הכורח הקיומי קצר הטווח של מדינה כישראל רק מסבך את הברירות העומדות בפניה. לפיכך נמצאים מנהיגי ישראל בעמדה שאין לקנא בה, וזאת גם אם הם בוחרים, בחוכמה, באסטרטגיה של ניהול הסכסוך.

PDF

 

אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן ועמית בפורום המזרח התיכון.

 

Prof. Efraim Inbar
פרופ' אפרים ענבר

(Ph.D. University of Chicago) Professor emeritus of political science at Bar-Ilan U. A veteran authority on the Arab-Israeli conflict and strategic developments in the Mideast. Expert on Israeli strategic doctrine, public opinion on national security issues, nuclear matters, U.S. Middle East policy, U.S.-Israel relations, Israeli-Palestinian diplomacy, and Israel-Turkey relations.