מבט מבס”א מס’ 357, 11 באוגוסט 2016
גירסה באנגלית (10 באוגוסט 2016)
תקציר: דווקא משום שאיראן נותרה האיום הגדול ביותר באזור, המשך קיומו של ארגון “המדינה האסלאמית” מחזק, ולא מחליש, את חתירתה להגמוניה. השמדת הארגון – שצפויה לסייע בערעור השפעתו של הרעיון האסלאמיסטי בכללותו – אמורה להיות השלב הראשון במערכה, שמטרתה הסופית תהייה בין היתר לבודד את איראן ולהכילה: ולפיכך, הזעם המוסרי והריאליזם המדיני אינם סותרים זה את זה.
במאמר שפורסם לאחרונה (2 באוגוסט) קבע פרופסור אפרים ענבר כי השמדתו של ארגון המדינה האסלאמית ועקירתו המוחלטת מבסיסו הטריטוריאלי תהייה שגיאה אסטרטגית. ענבר מעלה טיעונים הראוים לעיון ומציג נקודת מבט של ריאליזם קשוח ומפוכח. נקודת המבט שלו משקפת גם את החרדה, שחשים רבים בישראל ובאזור, לנוכח נטייתו המדאיגה של הממשל האמריקני (ועמו גם אחרים) לראות באיראן נכס ובעלת-ברית פוטנציאלית במלחמה נגד ה”ח’ליפות” של ארגון המדינה האסלאמית.
צודק ענבר בטענתו שאיראן היא מדינה רבת-עוצמה בעלת יומרות גרעיניות ובסיס תעשייתי איתן, החותרת ברצינות רבה למעמד הגמוני אזורי ולביטולו של הסדר העולמי הקיים. מכל הבחינות הללו יש שוני מהותי בין איראן לאנשיו של בגדאדי, שמשקלם האסטרטגי פחות בהרבה, וזאת חרף “פורנוגרפיית המוות” שלהם והשפעתם על טרור היחידים במערב.
אף על פי כן, אסטרטגיה המותירה את ארגון המדינה האסלאמית בחיים, גם אם חבוט ומוכה, עלולה להציב סכנות חמורות.
ראשית, הנורמה שהתקבעה מאז 2001, שלפיה הטרור אינו יכול להיות עוד להיות תופעה נסבלת, היא חשובה ביותר לעתיד העולם בכלל – והמערב בפרט. במשך שנים נדחקה נורמה זו לקרן זווית; אפילו ישראל נאלצה להסכין עם מודוס ויוונדי בעייתי מול חזבאללה וחמאס, בשל היקפה של הפלישה הקרקעית הדרושה כדי להשמידם.
עם זאת, בשני המקרים ניתן לפחות להצביע על אפקט מרתיע: שתי התנועות בחרו בשנים האחרונות ברגיעה – ובפועל, רוב הזמן, פעלו להפחתת המתיחות. מנגד, ארגון המדינה האסלאמית נותר רצחני כשהיה. בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, מציאות זו שוב איננה קבילה.
שחקנים מובילים במערב, ובראשם ארה”ב וכעת גם צרפת, התאגדו כדי לתמוך במאמץ צבאי רצוף, שתכליתו כוללת את שחרור מוסול, השמדת ארגון המדינה האסלאמית במובלעת סירת לאורך החוף הלובי, ובסופו של דבר השתלטות על בירת הארגון, רקה שבצפון סוריה, והריסת ה”מדינה” של בגדאדי. על ישראל לקדם בברכה התפתחות זו ולא להמעיט בערכה.
ניתן לצפות שנפילתה של מוסול – ובסופו של דבר נפילתה של רקה – יניבו תועלות אידיאולוגיות ופוליטיות ברורות, ללא כל קשר למה שיקרה בסופו של דבר באופן אישי לטוען לח’ליפות, המכנה את עצמו אבו באקר אל-בגדאדי (שמו האמיתי הוא אבראהים א-סמראי). תהיה לכך השפעה עמוקה, הנובעת מעצם טיבו של האסלאם הקיצוני על המסכת הרעיונית.
האמת צריכה להיאמר: האסלאמיזם, או האסלאם הקיצוני, הוא גרסה (ניתן לומר פתולוגיה) של האסלאם – וכל ניסיונותיהם של הנשיא אובאמה ואחרים למחוק את הקשר הזה גרמו לרידודו של השיח העוסק בסיכולה של קיצוניות אלימה. אולם האסלאמיזם איננו הגרסה האפשרית היחידה של האסלאם כדת וכתרבות. מדובר באידיאולוגיה פוליטית חדשה יחסית, הרואה את עצמה מתחרה עם “איזמים” אחרים – נציונליזם (לאומיות), קומוניזם ושאר ביטויי המודרנה.
חשוב להדגיש כי טענתם הבסיסית של האסלאמיסטים לעליונות מושתתת לא על איכותה של פרשנותם הדתית אלא על עוצמת פעולותיהם בשטח. המסורות השיעיות מקדשות את המפסידים בקרב, אולם הסונים אינם עושים זאת. לפיכך, תבוסה מוחלטת בשדה הקרב תוביל אולי למיטוט הרעיונות העומדים ביסודו של ארגון המדינה האסלאמית, אותם הוא מסמל.
מבחינתם של איראן וח’מינאי, המשך קיומו של ארגון המדינה האסלאמית, על שלל זוועותיו, הוא מתנה המאפשרת לנצל את המצב כדי לפתות את טורקיה, להאשים את הסעודים ולהצדיק את ההרס שגורמים שלוחיה של איראן לסונים בעיראק ובסוריה.
מנגד, השמדתו של ארגון המדינה האסלאמית – והחלפתו לא במשטר דיכוי חדש בתמיכתה של איראן, אלא בגורמים סוניים נאורים יותר (כפי שעשה הגנרל האמריקני פטראוס כאשר אפשר את ביסוסו של “הרנסאס” השבטי הסוני, המכונה בערבית “צחוה”, במערב עיראק) – תסייע להפחתת האטרקטיביות של איראן יותר מכל מנזק שאותו יוסיף ארגון דאעש המוחלש לגרום לה.
האם ירגיש החזבאללה בטוח מספיק כדי לתקוף את ישראל, ברגע שארגון המדינה האסלאמית ייעלם מן השטח? קרוב לוודאי שלא, שכן גם בסוריה וגם בלבנון יישארו די סונים כועסים, שלא במהרה ישכחו מי שפך את דמם בשמו של אסאד ועבורו.
ישנו גם גורם אזורי הראוי לתמיכתנו ולאהדתנו, וגם לסיוע גלוי של מעצמות המערב. הכוונה לכורדים, ויתר על כן, ליזידים, שהרוצחים של בגדאדי טובחים בהם כבר למעלה משנתיים. ההחלטה להשאירם באזור שבו שכנם הקבוע הקרוב ביותר יהיה ארגון המדינה האסלאמית היא החלטה לא הוגנת וגם לא חכמה. הם נאבקו באומץ ונלחמו היטב; יש להם זכות לחזות בסיומה של המערכה.
במקרה של המדינה האסלאמית, אין לאפשר לציוויים המוסריים לעמוד בסתירה עם התחשיבים המציאותיים. תיאוריית ה”איזון מרחוק” (offshore balancing), תיאוריה “מציאותית” שקידמו הנשיא אובאמה ויועציו הקרובים, היא שהניחה את היסודות לניסיון לחזר אחר איראן, בתקווה שניתן יהיה להפכה לדבר-מה חדש באזור. כל ניסיון לתאר את איראן ואת ארגון המדינה האסלאמית כיריבים המאזנים זה את זה רק משחק לידי הלך הרוחות הבעייתי הזה.
תחת זאת, מבחינתה של ישראל, וגם מבחינתן של שותפותינו ב”מחנה המדינות היציבות”, עדיף יהיה לחבור לאנשי הממסד הביטחוני ולמגבשי המדיניות האמריקניים, שעדיין רואים בכל האסלאמיסטים – איראן, דאעש והאחים המוסלמים גם יחד – אויבים. שותפים אלה צריכים לגבש יחדיו מערכה בשלבים, שתתחיל בהשמדת ארגון המדינה האסלאמית, תמשיך בדחיקתם אל השוליים של האחים המוסלמים, ובסופו של דבר תביא לבידודו של המשטר האיראני ותיטול ממנו את הרווחים, שגרף תחת אצטלת המאבק בדאעש.
בינתיים מוטב לנו להימנע מביטוי עמדות החותרות תחת מעמדנו המוסרי. זה מה שהוביל את הנשיא רונלד רייגן לפרשת “איראנגייט”, שגיאתו הגדולה היחידה. זה מה שערפל את שיקול דעתם של מי שראו בערפאת – שעמד מאחורי הפיגועים הרצחניים שחיללו את המשחקים האולימפיים במינכן בשנת 1972 – פרטנר ראוי. המערב, ובמיוחד ארה”ב, חייב לגלות בהירות מוסרית אם ברצונו להתמיד במערכה על עתיד האיזור. ההדבר נכון פי-כמה עבור בת-בריתה החשובה ביותר של ישראל, יהדות ארה”ב, עבורה מהווה ארגון מדינה האסלאמית את התגלמות הרוע.
כמו הסנאטור הרומי קאטו, שדיבר על קרתאגו מבחינה אסטרטגית ומוסרית יש הצדקה לומר: Raqa delenda est, “אני חוזר ואומר כי את קרתאגו יש להחריב”. יש לכבוש את בירתה של המדינה האסלאמית ולהשמיד את הארגון.
אל”מ (מיל’) ד”ר ערן לרמן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, ולשעבר אמון על נושאי מדיניות חוץ ועניינים בינלאומיים במועצה לביטחון לאומי. משמש גם כחבר פקולטה במרכז שלם בירושלים.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר