מלחמת חרבות ברזל

מלחמת חרבות ברזל (מלחמת התקומה) הצליחה לאחר שנתיים עקובות מדם ובמחיר כבד להביא להישגים צבאיים ומדיניים משמעותיים. שני ההישגים המשמעותיים ביותר הינם, שיקום ההרתעה הישראלית תוך הדגשת מחיר ההפסד לצד התוקף (הרתעה באמצעות הרס האויב ותשתיותיו) וההישג המדיני החשוב של החלטה 2803, אשר מעניקה לראשונה מעמד לגיטימי ונתיב לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני תוך התבססות על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. לתוכנית יש סיכוי ריאלי להיות מיושמת בפועל תוך שדרוג הסטאטוס קוו הקיים, היא אינה שוללת את הקמת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית ואף מאפשרת לישראל בתנאים מסוימים לספח עד שלושים אחוזים משטח הגדה. כך יוצא שחמאס, המציג עצמו גם כארגון שחרור לאומי-אסלאמי, הוביל בפועל להכרה בינלאומית של מועצת הביטחון באפשרות סיפוח ישראלי של חלק משמעותי משטחי יהודה ושומרון.
מערך הסייבר הלאומי פרסם עדכון של האסטרטגיה הלאומית להגנת הסייבר (גילוי נאות: הכותב סייע בתהליך החשיבה). האסטרטגיה החדשה מפתחת ומעדכנת את עקרונות קודמתה מ-2017, אך שונה בתפיסת היסוד ומתמקדת בהגנה על מדינת ישראל ונגזרותיה כאמצעי להבטחת תהליכים ותשתיות ליבה לאומיים. היא נוגעת ומחדשת בסוגיות כמו מהו 'השלם הסייברי הלאומי', איך מתמודדים עם 'רשת האספקה הטכנולוגית' (ולא 'שרשרת אספקה'), ואף מושפעת מהמלחמה בכך שהיא מדגישה, כי בשל הגורם האנושי לא ניתן למנוע הפתעות. המלצה מרכזית לתהליך היישום היא הצורך בבניית עוצמות מערך הסייבר הלאומי, על מנת שימצב את מעמדו כגורם המוביל את רשת שיתופי הפעולה הממשלתית והלאומית המוגדרת כבסיס ליכולת המימוש.
מחקר זה בוחן באופן מקיף, באמצעות מתודולוגיה של ניתוח כמותי-סטטיסטי והיסטוריה צבאית, את הטענות לרצח עם שישראל מבצעת לכאורה כנגד אוכלוסיית עזה במלחמת חרבות ברזל. אנחנו חוקרים בפרט את הטענות לפיהן ישראל הרעיבה במכוון את האוכלוסייה העזתית, חיילי צה"ל טבחו בה במזיד ומטווח קצר, וחיל האוויר הפציץ אותה מבלי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, או לכל הפחות באופן בלתי מידתי, בהתאם לאופן שמושג זה מוגדר בדין הבינלאומי הרלוונטי.
המאמר בוחן כיצד המסגרת התיאורטית המוצעת בספר "עידן האש: פרדיגמת לחימה חדשה" באה לביטוי מעשי במהלך מלחמת חרבות ברזל. צה״ל ניהל בהצלחה מערכות מקבילות בשבע זירות תוך שימוש במכלולי מודיעין-מהלומה מתקדמים המשולבים בכל דרגי הלחימה אשר הובילו להכרעות בלחימה. המאמר מנתח את המרכיבים המרכזיים של שינוי הפרדיגמה בתורת הלחימה המודרנית, כולל המעבר של מרכז הכובד במהלומה הרב-ממדית מהתמרון הקרקעי למהלומת האש המדויקת, החידושים הטכנולוגיים והארגוניים המאפשרים מעבר זה, את יישומה במלחמת חרבות ברזל ואת ההשלכות לעימותים עתידיים. המאמר מצביע על כך ששילוב יכולות מודיעין והקצאת מטרות להשגת יעדים מערכתיים בזמן אמת עם אש מדויקת בקצב גבוה ופעולות מרושתות, מאפשרים השגת הכרעה מערכתית ומייצגים מהפכה בעניינים צבאיים (RMA)המשנה את מאפייני המלחמה המודרנית.
מהפכת רחפני ה-FPV* משנה בצורה עמוקה את לוחמת היבשה ואת יתר ממדי הלחימה. אין מדובר בעוד אמל"ח חדש או גאדג'ט טכנולוגי בתפוצה רחבה, אלא במהפכה של ממש המשפיעה על טכניקות הלחימה, אופן התארגנות הכוחות וניהול הקרב הטקטי – עד כדי שינוי מהות התחבולה עצמה. הרחפן התוקף, הפשוט לכאורה, מאלץ את החשיבה הצבאית להתעדכן ולזנוח תפיסות עבר שהיו רלוונטיות לעידן המלחמה הקרה ולמבצעי לוחמה נגד טרור, אך אינן מספקות מענה בשדה הקרב הנוכחי.
לאחר שנה וחצי של מלחמה דומה שדבר לא השתנה בישראל מבחינת הפילוג הפנימי. המשבר החברתי במדינת ישראל והקיטוב החברתי משפיעים כתמונת מראה על מה שמשדר החמאס לציבור הפלסטיני. ההפגנות נגד הממשלה נוגעות בעצב חשוף בחברה הישראלית ומדגישות סוגיות חברתיות כמו החטופים, וגיוס החרדים. ההפגנות ואמירות קשות בעד ונגד עמדות הממשלה משתקפות באתרי המדיה של חמאס המציגים תמונה מעוותת של חברה עייפה ומפורקת. במצב זה שואלים בחמאס את הפלסטינים מדוע שאנו נמצמץ ראשונים? השלכות המחלוקות הפנימיות בחברה הישראלית משליכות על כושר העמידה של חמאס במלחמה המתישה שנכפתה עלינו, ומאפשרות לחמאס לטעון כי בסופו של דבר ישראל תסכים לתנאיו, הכוללים למעשה חזרה ל-6 באוקטובר.
מערכת המודיעין הישראלית כשלה בהבנת האלימות המגדרית שבוצעה על-ידי חמאס במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר. אתגר ההבנה מתייחס להמרת מידע גולמי לתובנות משמעותיות המסייעות לקבלת החלטות אסטרטגיות ומבצעיות. האתגר אינו נובע רק ממחסור במידע, אלא גם מהיכולת לנתחו, לזהות דפוסים, ולמנוע טעויות הנובעות מהטיות קוגניטיביות וממכשלים מתודולוגיים. חמאס השתמש באלימות מגדרית כאסטרטגיה מודעת שנועדה לפגוע באוכלוסייה האזרחית הישראלית, לערער את תחושת הביטחון החברתי, ולזרוע אימה בקרב החברה הישראלית. כשל ההבנה בא לידי ביטוי באי זיהוי כוונות ומהלכי חמאס קודם למתקפה, ובקושי להתמודד עם מאמצי ההכחשה של חמאס ותומכיו במערכת הבינלאומית לאחריה.
המאמר טוען כי במלחמת חרבות ברזל השיג צה"ל הכרעה בשתי זירות, באופן ההפוך מהמקובל בתורה הצבאית. בעזה – הושגה הכרעה טקטית ואופרטיבית מול חמאס, שהתבססה על שחיקת כוחות ויכולות האויב בעיקר באמצעות פעילות יבשתית התקפית; ובלבנון – הושגה הכרעה אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית (בסדר הזה) מול חזבאללה, שהתבססה על תחבולה באמצעות פעולות קינטיות (מכות מנע) ובהן פיצוץ הביפרים ותקיפות מהאוויר נגד יכולות ומפקדים, ובהמשך בפעולה יבשתית נגד תשתיות לחימה במרחב הגבול. הדיון בהכרעה הלך ונעלם בצה"ל בשנים האחרונות, והמאמר מציע מצע מחודש לדיון כזה.
ועדת נגל הוקמה בקיץ האחרון על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. לוועדה ניתנה משימה בעלת חשיבות היסטורית-אסטרטגית – תכנון בניין הכוח לעשור הקרוב לאור מלחמת חרבות ברזל. הוועדה נדרשה להצביע על הצרכים, ולהמליץ על משאבים ותהליכי בקרה לבניין הכוח. כול זאת, לפני שהתקיים תחקור צה"ל של המלחמה, ולפני שהתקיים תחקור ייעודי של בניין ומוכנות הכוח בעשור הקודם לאור המלחמה. לכאורה הוועדה עמדה במשימה והגישה דוח הכולל המלצות תקציביות ספציפיות. המאמר בוחן את הדוח ומצביע על פערים בו, אשר רובם ככולם נובעים מאי-קיום התחקירים לפני הפניה לתכנון העשור הבא.
תפיסת הביטחון חתרה למיצוי כושר המחץ כפיצוי על חולשת כושר העמידה. בעשורים האחרונים השתלטה על החשיבה שלנו גישה טקטית של לחימה נגד-טרור, ודחקה הצידה עקרון זה. המלחמה הנוכחית מהווה צומת דרכים. ניתן לראות במתקפת השבעה באוקטובר כישלון נקודתי, ולהתמיד באסטרטגיה הממוקדת בחזבאללה ובחמאס. המשמעות המעשית היא הקמת מרחבי-חיץ וקיום מלחמות גרילה בגבולותינו. דרך אחרת להבין את המצב הוא לתפוס את מלחמת חרבות ברזל כמערכה ראשונה במלחמה היסטורית מול הציר השיעי. במקרה כזה נכון יהיה לממש את הישגי המערכה הנוכחית ולמצות את ההפוגה האסטרטגית כדי ליצור תפיסת מלחמה ויכולת צבאית מתאימים יותר לנטילת היוזמה האסטרטגית לידינו, ולהתכונן למערכה נוספת.

תפריט נגישות