מבט מבס"א, מס' 2,286, 17 ביוני 2024
תקציר: מתקפה בלבנון צריכה להכריע ולהסיר את איום חזבאללה, אחרת היא תסתיים בהסכם שאין בו אמון ושניתן להשיגו בלעדיה. גישת הענישה, שיש שעדיין מטיפים לה, הכזיבה. "אחריות מדינתית" לבנונית מתחרזת עם "חמאס מוחלש מורתע". צה"ל, שנבנה עשורים למבצעים לא-הכרעתיים, אינו מוכן למלחמה הכרעתית, קל-וחומר לאחר חודשי התשה ארוכים. ערב מלחמת העולם הראשונה סברו גנרלים צרפתיים כי דור הצעירים האמיץ יותר ינצח את התותח והמקלע. גישת הכרעה צבאית מבוססת מורל ורוח לבדם היא שגיאה. עלינו להתפנות מהמערכה הנוכחית, שמוצתה, ולחדש את כוח המחץ של צה"ל במאמץ לאומי עליון. אפשר וצריך להיערך ולהכריע בצפון, לרבות מאמצים משלימים בדרום, תוך שנתיים.
במאמר קודם הצעתי לראות את "חרבות ברזל" כמערכה שתפקידה להעביר את האסטרטגיה הישראלית ממגננה למתקפה. מגישת אכיפה שבאה לידי ביטוי בסדרת "מבצעי הרתעה" בעשורים שחלפו, לגישה הכרעתית שהציווי בה הוא הסרת האיום הצבאי בשטח האויב ובמהירות. הכרעה כאן היא במובנה המסורתי בתפיסת הביטחון שלנו – כזו המוגבלת לכוחו הצבאי של היריב ולא מעבר לכך. ההמלצה הייתה לממש את הישגי "חרבות ברזל" באמצעות עסקת חטופים והכתבת תנאי שיקום הרצועה. את ההפוגה האסטרטגית שתיווצר יש לנצל כדי לבנות את צה"ל למערכה הכרעתית.
במאמר זה אבקש להרחיב את הדיון באופציות האסטרטגיות העומדות בפני ישראל, ובאסטרטגיה אותה יש לפתח.
האופציות למלחמה בצפון
אחרי מתקפת השבעה באוקטובר ברור כי ישראל לא תוכל עוד להשלים עם קיומו של צבא טרור על גבולה. ברצועת עזה הוסר האיום המיידי הזה, הגם שביטחון יישובי הדרום בשנים הקרובות ימשיך להיות תלוי בפעילות סיכולית מתמידה. המסקנה מכך היא שמלחמה בצפון אינה שאלה של אם, אלא של איך ומתי.
קיימות שלוש גישות עקרוניות למלחמה בחזבאללה. בכולן תפגע מדינת ישראל בארגון חזבאללה ככל יכולתה על-ידי הפצצות מבוססות מודיעין מהאוויר, לצד פעילות נוספת. הגישות שונות זו מזו ברעיון המרכזי שלהן.
הגישה הראשונה – מלחמה שמרכז הכובד שלה הוא הענשת המדינה המארחת, לבנון. גישה זו למלחמה מניחה כי נזק אדיר שייגרם ללבנון על-ידי ישראל יביא ללחץ כבד לעצירת המלחמה הן מצד תומכי חזבאללה, הן מצד יריביו בלבנון, והן מבחוץ. מבלי שיוסר עיקר כוחו הצבאי של האויב, מלחמה כזו תסתיים ככל הנראה, כמו מלחמת לבנון השנייה, בהסכם לפירוז דרום לבנון בערבויות בין-לאומיות. מהותה של גישה זו היא תחרות הכאבה בין שני צדדים, המחזיקים בכוח-אש עצום, מדויק, וארוך טווח, תכתיב בהכרח מלחמה ארוכה. מלחמה שתארך שבועות ארוכים לכל הפחות, תחולל נזק אדיר לעורף ישראל, ותסתיים במשא ומתן שיפתח כשמדינת ישראל באפיסת כוחות צבאית ובין-לאומית. יודגש כי לאחר שמונה חודשי מלחמה אזרחי ישראל אינם יכולים לצפות להגנה אווירית אפקטיבית כמו זו שהורגלו לה עד כה. לצורת מלחמה זו אנו מוכנים היום.
הגישה השנייה – מהלך קרקעי להרחקת כוחות חזבאללה קילומטרים ספורים מהגבול. הרעיון המרכזי – כיבוש רצועת ביטחון בדרום-לבנון וטיהורה. במלחמה זו יחשפו כוחות היבשה שלנו לעוצמה אדירה של אש נגד-טנקים ואיומים אוויריים, לצד לחימה קשה ביבשה. כיום נמנעים כוחותינו מלהיחשף לעיני האויב כך שעוצמת הנ"ט מופנית כלפי בתים ריקים ביישובים. לכשתופנה אש הנ"ט לעבר כוחותינו המתקדמים בלבנון יגבה מהם מחיר כבד, כבד בהרבה ממחירו של התמרון המוצלח ברצועת עזה. לכשישלימו הכוחות את כיבוש הרצועה שנקבעה, והם יעמדו במשימתם, יתקבע מצב חדש. הכוחות יהפכו למטרות חשופות לעוצמת האש של חזבאללה, שרובה ישמר מצפון לקו כוחותינו החדש. בנוסף, כפועל יוצא מעצם המלחמה הכוללת, תהפוך כל מדינת ישראל למטרה לתקיפות מאסיביות ומדויקות, בדומה לתרחיש הראשון. גם מלחמה זו, שמחיריה יהיו כבדים אף יותר מאשר בגישה הקודמת, תסתיים בהסכם דומה. גם למלחמה כזו אנו מוכנים היום.
הגישה השלישית – מלחמה שמטרתה הסרת האיום הצבאי של חזבאללה מעל ישראל ופירוז לבנון ממרב יכולות התקיפה המאיימות על ישראל. אם נעמוד במטרת המלחמה הזו תשיג מדינת ישראל חופש פעולה משמעותי בלבנון, בדומה למצב הנוכחי בסוריה, ותוכל למנוע בכוח את שיקום חזבאללה בשנים לבוא. צה"ל קבע את ההיערכות למלחמה כזו בתר"ש תנופה (2024-2020). הרעיון בתוכנית ההיא תלוי במודרניזציה משמעותית של כוחות היבשה, כך שיוכלו לדכא ולשתק את מקורות האש בעודם מתקדמים בשטח האויב, ובתוך כך להגן על עצמם ועל העורף, תוך סיוע וגיבוי למערכת ההגנה האווירית. התוכנית כללה גם התעצמות דרמטית בכלי טיס בלתי-מאוישים וברחפנים בדרגים הטקטיים ביבשה כדי לחשוף את האויב המסתתר והאורב. את פירות התוכנית אנו רואים בלחימה היום, אך עדיין בקנה מידה מצומצם. מרכיבי המפתח בתוכנית נותרו על הנייר, או בשלבי מימוש ראשוניים. גם המרכיבים שקודמו בקצב משמעותי יותר נשחקו מאוד בשמונה חודשי המלחמה. לאחרונה מתחוור הצורך האקוטי במערכי הגנה אווירית טקטית חזקים בהרבה מכפי ששיערנו בעבר. צה"ל עדיין אינו מוכן למלחמה כזו.
השאלה הבאה היא שאלת העיתוי. רבים קוראים למלחמה עכשיו. הלחץ על תושבי הצפון שנותרו, ועל העקורים כמובן, הוא בלתי נסבל. אליו מצטרף לחץ פוליטי. הדרישה ל"ניצחון מוחלט" ועכשיו, במקביל, בדרום ובצפון, הפכה לדרישת סף להפגנת רוח פטריוטיות לאומית. "מעלתו המוסרית של הריאליסט היא זהירות" קבע מזכיר המדינה האמריקני המיתולוגי האנס מורגנתאו. שתי הגישות הראשונות, היחידות הזמינות למקבלי ההחלטות הישראליים כרגע, צפויות לגבות ממדינת ישראל מחירים עצומים, ולהסתיים בהסכם שאינו שונה מהסכם שיושג ללא ההסלמה החמורה. ממילא שום הסכם עם חזבאללה לא ימנע את התעצמותו המחודשת וחזרה למצב העניינים ב-6 באוקטובר כהרף עין. נזכיר כי ערב המלחמה הנוכחית היה מצוי גבול הצפון בתהליך של הסלמה מתמידה וממושכת מצד חזבאללה, ייתכן שכהכנה לקראת מלחמה יזומה מצדו.
האם שאלת החזרת העקורים הישראליים ליישובי הצפון תתקדם כתוצאה ממלחמה שתסתיים בתיקו מדמם (מאוד) ובהסכם שאיננו מאמינים בו? ברור כי בתרחיש כזה יבין כל אזרח, תושבי הצפון כלולים בכך כמובן, כי מלחמה נוספת בצפון בוא תבוא, ובקרוב. נראה שהציר האיראני כולו שואב וישאב עידוד רב ממתקפה שישראל סיימה שוב ללא הכרעה ברורה. מה אם כן ההבדל בין תרחיש "מלחמה-עכשיו" בצפון לבין חזרה לישובים כתוצאה מהפסקת האש ללא הסכם וללא הסלמה, כתוצאה מסיום המלחמה בעזה?
הערכת המצב במלחמה
אלא אם יתרחש הבלתי צפוי, כוחותינו ימצאו את סינוואר וחבורתו, יהרגו או יתפסו אותם למרות המגנים האנושיים החטופים שסביבם, ומכה זו תמוטט את המשך ההתנגדות של חמאס. נראה כי הפוטנציאל האסטרטגי של המתקפה בעזה הולך ודועך.
כאמור, את "חרבות ברזל" יש לראות כמבצע שנועד ליצור את התנאים לעסקת חטופים, להשגת חופש פעולה מבצעי בעזה, ולהכתבת תנאי השיקום שלה. מטרתו האסטרטגית צריכה להיות יצירת התנאים ממעבר מאסטרטגיה של הכלה ופיוס לאסטרטגיה של פירוק טבעת החנק האיראנית בגבולותינו תחילה.
מי שחושב ש"חרבות ברזל" צריך להימשך במתכונתו הנוכחית ללא הגבלת זמן, די שיבחין בעמדות המקשיחות של חמאס, בתשישות הדרגים הטקטיים והמילואים, בהידלדלות משאבי הלחימה ובמצבנו הבינלאומי (שבתורו משפיע על יכולתנו הצבאית). כל אלה מעידים כי אנו אחרי שלב השיא במתקפה.
אם תשיג ישראל עסקת להשבת החטופים יהיה בכך סיום מוצדק ומכובד של שלב הלחימה הזה, שכאמור השיג גם את פירוק האיום ההתקפי של חמאס, חופש פעולה צבאי ברצועה והכתבת תנאי שיקומה. חזבאללה הבהיר כבר שהפסקת הלחימה בעזה תשליך ישירות על הפסקתה בצפון. כלומר – מדינת ישראל יכולה, וצריכה, לממש את הישגי המלחמה הנוכחיים ולאפשר לעצמה למקד את כל כוחותיה בהיערכות למלחמה המכריעה בצפון. הכרעת צבא חזבאללה בלבנון תמוטט את מרכז הכובד של טבעת החנק האיראנית.
המלחמה שלפני
מלחמות נוטות להיות מוכרעות במידה עצומה לא רק ברוח הגייסות ואיכות המנהיגות, אלא גם, אולי בעיקר, מאיכות ההכנות. זו "המלחמה שלפני".
גם בתחום ההיערכות למלחמה הממוקדת בהכרעה צבאית ישנם הבדלי גישות מהותיים. נזנח את גישת המלחמה מהאוויר, אותה שללנו כבר בניתוח הקודם. בתחום הגישות ההכרעתיות ישנן שתי גרסאות.
הראשונה – גישה תעשייתית ויתרון כמותי. לפי גישה זו שדה הקרב הנוכחי מאופיין בטופוגרפיה מורכבת, שטחים בנויים, הרריים וסבוכים, ובאיומי אש מדויקים ומתקדמים. כוחות תוקפים ישחקו בשיעור גבוה, וטיהור השטח יימשך זמן רב. המלחמה הזו צפויה להיות התשתית וארוכה, כפי שמעידים המבצעים באוקראינה ובעזה. המסקנה – על צה"ל להגדיל מאוד את סדר הכוחות שלו ולהיערך למלחמה ארוכה מאוד. מלחמה ארוכה משמעותה, בין היתר, מלאי מלחמה עצומים, והיערכות הקרובה לעצמאות בתחום תעשיית המלחמה ושרשראות האספקה. אלה יעדים שגם ארצות הברית ואירופה מתקשות אפילו להציב לעצמן, לא כל שכן לממש.
השנייה – גישת כושר המחץ והיתרון האיכותי. כל האבחנות של הגישה הראשונה נכונות. אלא שמלחמה התשתית ארוכה היא מלחמה שישראל תתקשה מאוד לעמוד בה והיא תשרת את אויבינו. גם על כך ניתן ללמוד מהמבצעים הנוכחיים. כדי להימנע מכך על ישראל לאמץ טקטיקות חדשניות שימנעו מהאויב לשגר בחופשיות אש לעורף ולעבר כוחותינו, וישפרו מאוד את יכולתנו לאתר אותו בשדה הקרב ולהשמידו. זו הגישה שתיארתי מוקדם יותר תחת הרעיון המרכזי של תר"ש "תנופה", אך שהתממשה רק בחלקה הקטן. היא מתוארת גם במקומות אחרים.
אחרי מלחמת יום-הכיפורים, בתגובה פוסט-טראומטית, הכפיל צה"ל את סדר הכוחות שלו, ובתחומים מסוימים שילש אותו. תקציב הביטחון נסק לכ-30% מהתוצר המקומי הגולמי. עד מהרה התברר כי הכלכלה הישראלית עומדת בפני קריסה. במבצע של"ג נכנס הצבא האדיר ההוא לצירים ההרריים של לבנון, והתוצאה הייתה פקקי תנועה עצומים. ברמה הטקטית התברר צה"ל הענק של 1982 כצבא חובבני עם ביצועים בינוניים שסובל ממשבר כוח אדם חריף.
מאז שנות השמונים נמצא צה"ל בתהליך מתמיד של צמצום סדרי הכוחות הקרביים שלו ביבשה ובאוויר. יש הסבורים, בטעות, שהתהליך הוא תוצאה של אסטרטגיה צבאית שחתרה ל"צבא קטן וחכם" כמאמר הרמטכ"ל אהוד ברק. האמת היא שזהו תהליך דטרמיניסטי שלא פסח על אף צבא מערבי ואפילו לא על הצבא הרוסי שהתכונן שנים למלחמה באוקראינה. העובדה היא שלא ניתן לקיים צבא בהיקף תעשייתי נוסח המאה העשרים, תוך שימורו בסטנדרט איכות מינימלי שיענה על צרכי העידן הנוכחי. מטוסים, טנקים ופריטי חימוש הפכו ליקרים מדי, וכך גם אחזקתם. יש המחזיקים בגישה לפיה עלינו להיערך למלחמה ארוכה באמצעות הנמכת הרף. בניית צבא נוסח המאה העשרים, עם הרבה פחות מודיעין וחימוש מדויק, עם הרבה פחות הגנות לכוחות ולעורף. הם טועים, גישת מלחמה זו נוגדת את האינטרס הישראלי. מדינת ישראל תמיד הסתמכה על היתרון האיכותי כדי לחדד את כושר המחץ שלה, ולהימנע מתחרות על כושר העמידה. לא מול חזבאללה אנו מתחרים על כושר העמידה, אלא מול העורף הצבאי והכלכלי האיראני, ועל-רקע עוינות מובנית של הקהילה הבינלאומית כלפינו. מלחמות ארוכות מתהפכות נגדנו.
יכולת הכרעתית ישראלית בת-קיימא תישען על יתרון איכותי של כוחותינו בשדה הקרב, ועל גידול צבאי זהיר ומתון בלבד בסדר הכוחות.
מהלך צ'רצ'יליאני
השבעה באוקטובר שינה הכל, ומצד שני לא שינה כלום. מדינת ישראל רחוקה מלהיערך לשלב המכריע במלחמת שלושים השנים נגד איראן ושלוחיה. במקום זאת היא ממשיכה לכלות את המשאבים בהתכתשות עקרה בדרום ובצפון ולא לעסוק בהיערכות הנדרשת לשלב הבא. "חרבות ברזל" אינה אלא שלב מעבר, העימות העיקרי עדיין לפנינו.
במרץ פורסם כי אושר תקציב ביטחון בהיקף של 117 מיליארד שקלים לשנת 2024. חמישים מיליארד, כ-80% יותר מהשנה הקודמת. לכאורה זהו סכום עצום. הוא אינו כולל את הסיוע האמריקני המיוחד בסך כ-14 מיליארד דולר שאושר בקונגרס לאחרונה. חלק מהסכום יוקדש להוצאות המילואים וימי הלחימה. חלק אחר מהתוספת תוקצה להשלמת מלאים, אך חלק זה הוא ככל הנראה שיפוי חלקי בלבד.
מדינת ישראל עומדת לפני העימות המכריע בתולדותיה. הציר השיעי חושב שהוא חש בחולשתנו. בהקשר זה ההשוואות למלחמת העולם השנייה תקפות. בין המערכה בצרפת במאי 1940, לבין הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, שועבדה כלכלת בריטניה והדומיניונים בשלמותן, בהווה ובעתיד, להתעצמות המלחמתית. צי ענק, מאות ספינות מלחמה חדשות, עשרות אלפי טנקים ומטוסים, מיליוני חיילים על ציודם, נבנו על-מנת להבטיח את עתיד בריטניה והעולם החופשי. גם כלכלת ארצות הברית התגייסה במהירה, כולה, למאמץ המלחמתי הקולוסאלי.
למדינת ישראל דרוש מהלך צ'רצ'ליאני גורף על-מנת להבטיח כי כושר המחץ הישראלי יוכיח עצמו שוב, אחרי עשורים של אסטרטגיה שגויה.
117 מיליארד שקלים הם כ-6% מהתמ"ג הישראלי לשנת 2022 שעמד על כ-525 מיליארד דולרים.[1] זה הרבה בהשוואה בין-לאומית. זה לא מספיק לאומה הנלחמת על חייה.
כלכלת ביטחון
גם מהלך צ'רצ'יליאני שיבטיח ניצחון במלחמה הבאה, נדרש להיות חכם, אפקטיבי, יעיל ולא בזבזני.
ניגש שוב לגישות השונות למלחמה:
גישת "הצבא הגדול" ל"מלחמה ארוכה" מכתיבה השקעות-עתק בפלטפורמות לחימה – טנקים, נגמ"שים, מסוקי קרב, מטוסים. כדי לסבר את האוזן, רק כדי לצייד את חטיבות צה"ל הקיימות ברכב קרבי מתקדם ידרשו עשרות מיליארדים ועשורים אחדים. לא כל שכן לבנות חטיבות חדשות. התמונה משתפרת רק מעט אם מניחים שרק חלק מהכוחות יזכו לניוד מתקדם, והחלק האחר יסתדר עם פחות. בכל מקרה משימה זו לא ניתנת להשלמה בטווח של שנים אחדות.
קשה עוד יותר לקיים את סדרי הכוחות האלה לאורך זמן. תחזוק טנקים ונגמ"שים מתקדמים, לא כל שכן מסוקים ומטוסים, הוא הוצאה אדירה. גדולה בהרבה מכלי הרכב המכאניים של המאה העשרים. כלומר, הגדלת משמעותית של צה"ל גוזרת על מדינת ישראל הוצאה ביטחונית עצומה, לא רק בשנות ההתעצמות המיידיות, אלא לאורך העשורים הבאים. תרחיש סביר יותר הוא שבתוך כעשור, ממש כמו בשנות השמונים, תחת האילוץ התקציבי הכבד, נתחיל לצמצם את הצבא מחדש.
משמעותה של גישת "הצבא הגדול" היא עלייה מיידית של תקציב הביטחון לשנים הקרובות לסביבות ה-20% מהתמ"ג. גם כך קצב הייצור התעשייתי לא יספיק כדי לצייד את הצבא הגדול החדש באיכות סבירה ובהיקפי התחמושת הנדרשים למלחמה הארוכה, גם אם אין זו תחמושת מדויקת. אך הבזבוז האמיתי יתחיל עם ווקטור קיטון הסד"כ הבלתי-נמנע. הוצאה שתרד לטמיון.
יש הרואים בטעות בתמרון יבשתי וב"טכנולוגיה" גישות סותרות. ההפך הוא הנכון. גישת "היתרון האיכותי" לפיה צה"ל יבנה כוח מחץ איכותי תוך הסתפקות בגידול מתון בלבד של סדר הכוחות, חותרת בעיקר לנשק חדיש להעצמת כוחות היבשה והאפקטיביות המבצעית שלהם. כוחות יבשה עם סיכוי טוב יותר לאתר את האויב ראשונים, לאתר ולהשמיד את מנהרותיו ולמנוע ממנו את חופש השיגור של טילי נ"ט וכלי טיס. היא גם חותרת למלחמה קצרה, כלומר חיסכון ניכר במלאי מלחמה ותשתית תעשייתית עצומה. לפי גישה זו יש להשלים את מלאי הלחימה שהתכלו עד כה. נדרשים כמובן מלאים גדולים יותר, אך לא לחודשים רבים. המאמץ העיקרי יהיה התעצמות ברכיבי איכות שתוארו לעיל.
אם אנקוט בכללי אצבע גסים, אשער בקירוב גס את עלויות ההתעצמות, זו שנוספת על התוכניות שכבר מתוקצבות בצה"ל, כך: מיליארדים אחדים יוקצו, בנוסף לתוספת שכבר ניתנה, להשלמות מלאים. זהו לא סכום גדול, הודות לאותם 14 מיליארד דולרים סיוע אמריקני מיוחד שחלק גדול ממנו מיועד למיירטים, מערכות הגנה ותחמושת. מיליארדים בודדים צריכים להיות מופנים לרכש יכולת לדיכוי נרחב ואפקטיבי של שיגורי האויב לעורף ולכוחותינו. מערכות אלה ישולבו בתמרון להגנת הכוחות ושיפור הגנת העורף מתוך החזית. מיליארדים בודדים נוספים להגנת הכוחות הלוחמים ונכסים חיוניים בצפון מפני האיומים האוויריים כלפיהם. כעשרה מיליארד שקלים לחיזוק נוסף של מערכי ההגנה האווירית מפני איומים מאיראן ומזירות רחוקות, ועשרה נוספים לחיזוק יכולות התקיפה באיראן, כדי להרתיעה ולרסנה. עשר-עשרים מיליארדי שקלים נוספים למודרניזציה ולציוד טקטי מתקדם לכוחות היבשה. נדרש יותר, אך מגבלת הייצור התעשייתי קובעת את הרף בתחום זה.
סיכמנו כאן דרישות התעצמות, נוספות על התקציב וההתעצמות שכבר אושרה, בהיקף של כשישים-שבעים מיליארדי שקלים. אם נפרוס את התקציב לשנתיים, שכן יש להיערך היערכות חירום למלחמה בקרוב, מדובר בתוספת של כ-35 מיליארד שקלים בשנה לשנתיים הקרובות. רחוק מאוד מ-20% מהתמ"ג שידרשו לאורך עשורים כדי לממש את גישת "הצבא הגדול". רחוק מאוד אפילו מרף עשרה האחוזים, רף סביר לאומה שעומדת על חייה. סדר גודל של 7-7.5 אחוזים מהתמ"ג למשך שנתיים, אולי שלוש. התמקדות במודרניזציה, לא בגידול עצום של הכוח, תמנע כאמור השלכות ארוכות-טווח וקבועות על התקציב. זהו מחיר משמעותי עם השלכות כבדות על רמת החיים ועל החוב הלאומי. אך זהו אינו מחיר בלתי-נסבל. הוא רחוק מאוד מרמת ההקרבה שידעו אחרים וגם אנחנו בעבר.
סיכום
אנו כה שקועים בלחימה הנוכחית עד שאיננו רואים את התמונה הרחבה.
שמונה חודשים לתוך מלחמת ההתשה בצפון, צה"ל הולך ומתרוקן, הולך ומותש, הולך ונחשף. אנו לומדים לא מעט, אך לא באופן שמשנה מצב. חזבאללה, לעומתנו, מתמלא מהמחסנים האיראנים, לומד, בעיקר את סודות ההגנה האווירית שלנו, ומתחזק. יש להפוך את המצב.
כעת, כשמוצה רוב הפוטנציאל של "חרבות ברזל", התפיסה האסטרטגית של ישראל צריכה לראות במערכה הבאה את מרכז הכובד. רק עתה התעוררנו להיווכח כי אנו בעיצומה של מלחמת שלושים שנים, אם אכן נכריע בה בסיבוב הבא.
יש להתמקד בתהליך הכנת צה"ל לסבב מכריע בצפון בעוד שנתיים. נדרשת חשיבה פורצת דרך, ביטול כל החסמים הבירוקרטיים, אישור תקציבים גורפים וחריגים. בעיקר נדרשת אסטרטגיית התעצמות נכונה. לא תגובות טראומטיות מהמותן.
צ'רצ'יל הבין ב-1940 כי לא ניתן להותיר את בניית הצבא בידיהם הבלעדיות של הגנרלים שלו. נדרשה לבריטים גישה רעננה יותר למלחמה. גם לישראל כיום נדרשת גישה רעננה יותר למלחמה, לא תגובות פבלוביות ויקרות, עוד מאותו הדבר.
תהיה גישת ההיערכות למלחמה אשר תהייה, צו השעה העליון הוא להתחיל במעשה. יש להתפנות מניהול המבצעים הנוכחיים, להשיב את אזרחינו השבויים, ולהכין את המתקפה שתערער את טבעת החנק האיראנית סביבנו. נדרשת לישראל אסטרטגיה.
תא"ל (מיל') ערן אורטל השתחרר לאחרונה משירותו הצבאי כמפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית רב-תחומית. ספרו המלחמה שלפני (משרד הביטחון, 2022) עסק בצורך של צה"ל להשתנות, לאמץ גישות לחימה חדשניות, ולחדש גישת מלחמה מכריעה.
[1] Data Commons Org נמשך ב-5/6/2024.