מבט מבס"א, מס' 2,284, 6 ביוני, 2024
תקציר: החלטת האו"ם מ-10 במאי, לשדרוג מעמד המדינה הפלסטינית אינה מפתיעה ומהווה המשך ישיר להחלטות קודמות, ובראשן ההחלטה מ-29 בנובמבר 2012 – להעניק לרשות פלסטינית מעמד של מדינה משקיפה שאינה חברה. מאז שנות השבעים יש רוב אוטומטי כמעט להחלטות אנטי-ישראליות באו"ם. רוב זה כולל את המדינות המוסלמיות ומדינות המגדירות עצמן כחלק מ"הדרום העולמי" כגון מדינות אפריקה וחלק ממדינות דרום אמריקה, הידועות בגישתן הביקורתית כלפי ישראל. ההכרה ברשות הפלסטינית מאפשרת לפלסטינים לקבל מדינה עצמאית מוכרת ללא תהליך שלום וגבולות ברורים בינה לבין ישראל. זהו מצב שאש"ף חותר אליו כבר מ-1974. הקמת מדינה פלסטינית ללא שלום עם ישראל היא מתכון בטוח לאי-יציבות ומלחמה תמידית במזרח התיכון.
ביוני 1974 אישר הארגון לשחרור פלסטין את תוכנית עשר הנקודות הידועה כתוכנית השלבים. התוכנית הוצגה בזמנו כהתמתנות ניכרת בארגון אש"ף שבאותה עת נחשב כאויב המר ביותר של ישראל. שנות השבעים היו עמוסות באירועי טרור עקובים מדם כולל חטיפות מטוסים. ארגוני הטרור המובילים באותה עת היו ארגון הפת"ח שבראשו עמד יאסר ערפאת, ארגון החזית העממית שבראשו עמד ג'ורג' חבש, וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין שבראשו עומד מאז היוסדו נאיף חואתמה. הסיבה שתוכנית עשר הנקודות שעברה באש"ף נחשבה כתוכנית מדינית, היא שלראשונה מאז אימוץ האמנה הפלסטינית המתוקנת של 1968 הסכימו פעילי הארגונים הפלסטינים לשחרור לא שלם של פלסטין. התוכנית מאפשרת את קיומו של מצב שבו תקום רשות לאומית פלסטינית על חלק משטח פלסטין ולא על כל השטח. קריאה מדוקדקת של התוכנית מראה כי מדובר בתוכנית שמטרתה היא השמדת ישראל.
הסעיף השני בתוכנית אומר: "אש"ף יאבק בכל האמצעים ובראשם המאבק המזוין כדי לשחרר את האדמה הפלסטינית ולהקים שלטון לאומי עצמאי על כל חלק מהטריטוריה הפלסטינית שתשוחרר". סעיף זה הוגשם לכאורה, אולם לא דרך מאבק מזויין אלא בעיקר בדרך דיפלומטית באמצעות הסכם אוסלו. סעיף נוסף בתוכנית השלבים מגדיר כי הקמת שלטון עצמי על חלק מהשטח הינו רק שלב אחד בדרך לשחרור כולל של אדמת פלסטין כולה. הקמת מדינה פלסטינית על יהודה, שומרון ורצועת עזה לפי תוכנית השלבים היא פתרון זמני שלא יפסיק את המלחמה בין שתי התנועות הלאומיות. החשיבות של תוכנית השלבים היא הימנעות ממצב של "שלב תקוע". שלב שממנו לא ניתן להמשיך להילחם על שאר הזכויות שהפלסטינים זקוקים להם כמו שחרור מלא של האדמה וזכות השיבה לתוך ישראל.
למרות משא ומתן ממושך בין ישראל לבין אש"ף על הסכם הקבע הצדדים לא הצליחו להגיע להסדר המניח את הדעת. הניסיונות האינטנסיביים ביותר היו ביולי 2000, בקמפ דיוויד בתיווכו של הנשיא ביל קלינטון ,וב-2008 בתיווכו של הנשיא ג'ורג בוש הבן. המדינה הפלסטינית שאמורה הייתה לקום, הייתה אמורה לכלול את מרבית שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה (מעל תשעים אחוזים מהשטח); לספק מעבר בטוח בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון; והוסכם על הסדרים מיוחדים לגבי ירושלים והפליטים. נראה היה שכמעט כל הפרטים סגורים, אך ישראל דרשה משהו שאפילו באש"ף לא היו מוכנים לתת. ישראל ביקשה כי בתמורה להסכם כולל, יחתמו נציגי אש"ף ,כנציגים המוכרים של העם הפלסטיני, על מסמך "קץ התביעות בין ישראל לבין הפלסטינים" – התחייבות חוזית שאף נציג פלסטיני אינו מוכן לחתום עליה. בשל כך, המשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית תקוע זה עשורים ללא יכולת של אף אחד מהצדדים להגיע להסדר קבע מחייב. הפלסטינים אינם יכולים לכפות על ישראל נסיגה צבאית משטחי יהודה ושומרון ללא הסכם מדיני וישראל אינה יכולה לכפות על הפלסטינים הסכם מדיני שיכלול הכרה בישראל וסיום הסכסוך הלאומי-דתי באופן סופי בין הצדדים.
כאן פונים הפלסטינים לארגון האומות המאוחדות ומנסים לשדרג את מעמד הרשות הפלסטינית למדינה עצמאית ריבונית. הניסיון הפלסטיני להקים מדינה באופן חד-צדדי אינו חדש. ב-1 באוקטובר 1948 זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל הכריזו הפלסטינים ברצועת עזה על הקמת ממשלת כל פלסטין. נשיא מדינת פלסטין העצמאית שהכריזה על ריבונותה בכל פלסטין המנדטורית היה חאג' מחמד אמין אלחסיני וראש הממשלה היה אחמד חלמי עבד אלבאקי. ממשלה זו החזיקה מעמד כעשור, ושלטה על רצועת עזה בחסות מצרית. לאחר פירוקה בידי המצרים המשיך ראש ממשלתה אחמד חלמי לכהן כנציג פלסטין בליגה הערבית עד מותו ב-1963. המדינה הפלסטינית שהוקמה הכחישה את קיומה של ישראל. בהכרזת העצמאות הפלסטינית נאמר:
"על בסיס זכותו הטבעית וההיסטורית של העם הפלסטיני לחירות ולעצמאות, זכות מקודשת שלמענה שפך דם והקריב קורבנות, ולמענה נאבק בכוחות האימפריאליים ובציונות שיחד קשרו נגדו, אנו חברי המועצה הלאומית הפלסטינית שהתאספו בעזה, עירו של האשם (סבו של הנביא), מצהירים בזאת היום… ה-1 באוקטובר 1948, על עצמאותה של פלסטין כולה בגבולותיה: בצפון לבנון וסוריה, במזרח סוריה ועבר הירדן, במערב הים התיכון ובדרום מצרים. עצמאות זו היא עצמאות מלאה ובמסגרתה תוקם מדינה חופשית, דמוקרטית וריבונית, ובה ייהנו אזרחיה מחירות."
הפעם הבאה שבה הכריזו הפלסטינים על מדינה היה ב-15 בנובמבר 1988 בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר. בהכרזת העצמאות הפלסטינית שנוסחה על-ידי המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש נאמר בין השאר כי ההכרזה מבוססת על החלטת החלוקה 181 מ-29 בנובמבר 1947. העמימות הפלסטינית לגבי הימנעות מ"השלב התקוע" באה לידי ביטוי גם בהכרזה זו – הפלסטינים הכירו בזכותן של מדינות האזור לחיות בשלום, אך לא הזכירו את ישראל באופן רשמי. בנוסף הצהירו על המשך המאבק עד לסיום הכיבוש, מבלי להבהיר האם מדובר בשטחי 1967 או מעבר לכך. ההכרזה הובילה את ארגון האומות המאוחדות לזמן את יאסר ערפאת לנאום בעצרת הכללית של האומות המאוחדות (החלטה 43/177 של עצרת האומות המאוחדות). באופן לא מפתיע 104 מדינות הצביעו בעד החלטה המכירה במדינה הפלסטינית שהוכרזה באופן חד-צדדי על-ידי יאסר ערפאת. רק שתי מדינות הצביעו נגד ההכרה הזאת – ארצות הברית וישראל.
הפלסטינים הבינו שכדי שיהיה בסיס להחלטה מסוג זה יש צורך באחיזה קרקעית כלשהי. הסכמי אוסלו בשנות התשעים העניקו להם לראשונה מעמד מדיני-אוטונומי ביהודה שומרון וברצועת עזה. הסכמי אוסלו הוגדרו מלכתחילה כהסכמי ביניים זמניים שאמורים להוביל בסוף ההליך להסדר קבע של שתי מדינות החיות זו לצד זו בביטחון ובשגשוג. אחרי ששיחות השלום עם ישראל בקמפ דיויד התפוצצו באינתיפאדה עקובה מדם, ואחרי כישלון המשא ומתן של שיחות אנאפוליס בין מחמוד עבאס לבין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, הבינו הפלסטינים כי מיצו את סך הוויתורים הישראלים שיוכלו להשיג בהליך של משא ומתן סדור. זו הסיבה לפנייתם לעצרת האומות המאוחדות ובקשתם לשדרוג מעמדם למדינה ב-29 בנובמבר 2012. בקשתם אושרה בשל הרוב האוטומטי הקיים בהחלטות אנטי-ישראליות באו"ם. בפעם הראשונה הוענק לגורם משקיף באו"ם שאין לו שליטה אפקטיבית בשטח או גבולות מוגדרים סטאטוס של מדינה. במקרה זה סטאטוס של מדינה משקיפה. 138 מדינות הצביעו הפעם בעד, תשע התנגדו והשאר נמנעו. צעד זה מנוגד לעקרונות המשא ומתן שעליהם חתמו הצדדים בהסכמי אוסלו.
ההצבעה ב-10 במאי היא השלב האחרון בינתיים במסע הפלסטיני למדינה עצמאית ללא הסכם גבולות מחייב עם ישראל. הפעם נועדה ההצבעה להעניק לפלסטינים זכויות השמורות למדינות ריבוניות המוכרות באו"ם, למרות שהרשות עדיין מוגדרת כמדינה משקיפה. הפעם 143 מדינות הצביעו בעד, תשע הצביעו נגד והשאר נמנעו. תפקידו של ארגון האו"ם הוא לשמור על השלום ועל הסדר העולמי, אך שדרוג מעמדה של הרשות הפלסטינית, ישות פוליטית שרוב אוכלוסייתה תומכת במוצהר בארגון טרור שאונס נשים ורוצח ילדים, למעמד מדינה מבלי שיש לה שליטה אפקטיבית על השטח, ומבלי שיש לה גבולות ברורים לא יוסיף לשלום וליציבות העולמית, לא יצור תמריץ לגורמים המתונים בחברה הפלסטינית לחתור לשלום אמת עם ישראל, אלא יעמיק את המאבק בין ישראל לבין הפלסטינים.
ד”ר (סא”ל מיל’) שאול ברטל הוא חוקר בכיר במרכז בס”א ועמית מחקר במרכז ללימודי המזרח באוניברסיטת ליסבון Instituto do Oriente (IO) at the University of Lisbon)) במהלך שירותו הצבאי שירת במגוון תפקידים ביהודה ושומרון. לימד במחלקה לתולדות המזרח התיכון ובמחלקה למדעי המדינה.