מבט מבס”א מס’ 1,103, 5 במרץ 2019
תקציר: האסטרטגיה החדשה בה נקט נשיא ארה”ב דונלד טראמפ כלפי איראן ובכללה פרישה מהסכם הגרעין, הטלת סנקציות על טהראן, ובידודה הבינלאומי יצרו ציפיות בקרב התנועה הלאומית הכורדית באיראן שזהות האינטרסים עם ארה”ב תסייע בהשגת תמיכת אמריקנית במאבק נגד המשטר בטהראן. לאכזבתה המרה לא תורגמה זהות אינטרסים זו לשפת המעשה – בניגוד בולט למדיניות האמריקנית כלפי הכורדים בעיראק ובסוריה. כך נותרו הכורדים האיראנים מיעוט מבודד ומושתק בהשוואה לריכוזי הכורדים האחרים.
מצבו העגום של המיעוט הכורדי באיראן הוא פרדוקסלי במיוחד לאור העובדה שכורדיסטן האיראנית היוותה את ערש הלאומיות הכורדית על-ידי קיומה קצר המועד של רפובליקת מהבאד (ינואר-דצמבר 1946) שהעניקה לכלל הכורדים מפלגה מודרנית ראשונה, סמלים לאומיים כדגל והמנון, וכן מסגרת פוליטית שניתן לשאוף אליה. כמו כן סובלים הכורדים באיראן מ”אחרות כפולה” המבדילה אותם מהרפובליקה האסלאמית: מבחינה דתית כ-70% מתוך כשמונה מיליון כורדים איראנים הם סונים (היתר שיעים) ומבחינה אתנית כולם מהווים לאום נפרד מהפרסים. אף על פי כן רמת התנגדותם למשטר האסלאמי הקיצוני נראית על פניו פחותה מזו של הכורדים במדינות האחרות.
כדי להסביר את הפרדוקסים הללו יש לנתח את עמדתם של ארבעה שחקנים ראשיים מלבד הכורדים עצמם: הרפובליקה האסלאמית, החבל הכורדי בעיראק, ממשלות עיראק לדורותיהן, וארה”ב.
מלחמת חורמה של הרפובליקה האסלאמית
עליית אייתוללה חומייני והקמת הרפובליקה האסלאמית בפברואר 1979 התקבלה בתחילה בהתלהבות על-ידי הכורדים שהאמינו שתפתח פתח לשינוי במעמדם לאחר כשלושים שנות דיכוי על-ידי שלטון השאה. המפלגה המובילה, מפלגת כורדיסטן הדמוקרטית האיראנית (KDPI), יצאה מהמחתרת ומנהיגה עבדול רחמאן קאסמלו שב מהגלות והתייצב בראשה. אך עד מהרה התברר לכורדים ולהנהגתם שהרפובליקה האסלאמית ותהליך ההקצנה השיעית שפתחה בו מסוכנים עבורם הרבה יותר ממשטר השאה.
מלכתחילה כפר חומייני בקיומם של מיעוטים באיראן בטענה שדת האסלאם אינה מבחינה בין המיעוטים השונים. החרה החזיק אחריו הנשיא הליברלי כביכול, חסן רוחאני שהצהיר (במאי 2016) כי: “הכורדים הם איראנים ומוסלמים לפני הכול”. חומייני גיבה את תורתו במעשים. כך למשל מנע מקאסמלו ליטול חלק במועצת המומחים שתפקידה היה לנסח חוקה חדשה לאיראן. בתגובה הסירו הכורדים תמיכתם מהחוקה ומהמשטר החדש. בהמשך כינה חומייני את הכורדים “כופרים” וקרא לחברי ה-KDPI “לאמץ את האסלאם”, ולא – יהיו צפויים ליחס קשה מצד השלטונות.
כשביקשו הכורדים לנצל את התוהו ובוהו ששררו במדינה ופתחו בהתקוממות פרסם חומייני (ב-20 באוגוסט 1979) פסק דין הלכתי הקורא לג’יהאד כנגד המורדים. למרות זאת, ההתקוממות נמשכה לסירוגין עד קיץ 1983 ובמהלכה העלו המפלגות הכורדיות חזור והעלה את הדרישה לאוטונומיה. המשטר דחה תביעה זו בטענה שתפישה כזו איננה מופיעה בקוראן.
לאחר דיכוי המרד נקט המשטר בצעדי דיכוי למניעת התארגנות כורדית ובכללם חיסול מנהיגים. כך למשל נרצח קאסמלו בווינה (בשנת 1989) על-ידי סוכנים איראניים לאחר שפותה להשתתף בשיחות על פתרון הבעיה הכורדית. הרצח הביא להתחדשות מידית של המרד שנמשך עד שנת 1996.
בנוסף הוציא המשטר להורג בתלייה מאות צעירים כורדים שנחשדו בפעילות פוליטית (המשטר אף נוהג להוציא להורג אסירים ששהו בבית הסוהר עשר שנים ויותר). עיתוי ההוצאות להורג תלוי בהתרחשויות הפוליטיות והוא נועד לשגר מסר מאיים ומרתיע לכלל הכורדים. כך למשל הוציא המשטר להורג לא פחות מ-44 צעירים כורדים תוך שישה חודשים מהכרזת הנשיא טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין.
טקטיקה אחרת בה נקט המשטר הייתה הפגזת בסיסי האופוזיציה הכורדית האיראנית בחבל הכורדי בעיראק. הפגזות אלו נמשכו לסירוגין בשנות המרד 1989-96 כאשר בסופן הכריזו הארגונים על הפסקת אש חד-צדדית. בשנת 2004 קם ארגון כורדי אופוזיציוני חדש בשם המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן (PJAK) שפעל מתוך החבל הכורדי העיראקי. ארגון זה, המסונף למעשה למפלגת הפועלים של כורדיסטןPKK) ) שבטורקיה, ביצע פעולות נגד איראן אך נאלץ להפסיק את פעילותו ב-2012 עקב לחצים כבדים מצד המשטר האיראני.
במקביל שכלל המשטר את מדיניות הפרד-ומשול בין האוכלוסייה הכורדית הסונית לשיעית, תוך הענקת הטבות פוליטיות, חברתיות וכלכליות לכורדים השיעים ופגיעה במעמדם החברתי-כלכלי של הכורדים הסונים שהפכה את אזור מגוריהם בכורדיסטן לאחד האזורים הנחשלים ביותר באיראן. במישור הדתי פתח המשטר בניסיונות לשיעיזציה של כורדים סונים תוך מניעת הקמתם של מסגדים סונים.
אחים יריבים: הכורדים העיראקים
התסבוכת שנקלעו אליה הכורדים באיראן לא פסחה על יחסיהם עם החבל הכורדי בעיראק. מאז שנות הששים המאוחרות פיתחו הפלגים הכורדים בעיראק תלות גדולה בממשלות איראן, הן בזו של השאה והן בזו של הרפובליקה האסלאמית. התמיכה שקיבלו במאבקם נגד המשטר בעיראק אילצה אותם לשלם אתנן לממשלות טהראן בצורת סיוע נגד אחיהם הכורדים שם.
כך קרה שמפלגת כורדיסטן הדמוקרטית בעיראק (KDP) ניהלה מאבק נגד הKDPI- האיראנית בהשראת הרפובליקה האסלאמית. ל-KDP העיראקית היו בסיסים ומחנות בצפון האזור הכורדי האיראני השבטי בעיקרו והיא נאבקה על ההשפעה עם מקבילתה האיראנית. עם פרוץ המרד הכורדי באיראן ה-KDP העיראקית פתחה במאבק נגד המפלגה האיראנית שהגיע לשיא ב-1983 כאשר סייעה למשטר בטהראן להילחם בכורדים האיראנים ולהביסם.
לאחר התמוטטות המרד הכורדי באיראן מצאו מפלגות כורדיות איראניות מקלט בחבל הכורדי בעיראק ואף הקימו בסיסים שם. אך ממשלת החבל לא התירה להן לפעול משטחה נגד איראן כדי לא לפגוע ביחסיה עם מדינה זו. כך נותרו הארגונים משותקים למדי: באיראן הם ירדו למחתרת ובחבל הכורדי בעיראק הם הפכו למטרה נייחת להפגזות איראניות אם העזו לפעול.
ממשלות עיראק: משענת קנה רצוץ
אם האופוזיציה הכורדית האיראנית השליכה יהבה על תמיכת הממשלה העיראקית, הרי שבניגוד לאיראן לא היטיבה זו לנצל את הקלף הכורדי להחלשת הממשל בטהראן. אמנם בתחילת מלחמת איראן-עיראק (1980-88) ניסה סדאם חוסיין להשתמש בכורדים האיראנים כקלף נגד הרפובליקה האסלאמית, אך הסיוע שנתן להם היה דל וכך גם ההצלחה שנחל. ואכן, הוא לא שב להשתמש בקלף זה עד הפלת משטר הבעת’ ב-2003. למותר לציין שאחרי עליית המשטר החדש בעיראק בהובלת השיעים והיחסים הסימביוטיים שהתפתחו בינם לבין טהראן לא היה לבגדד צורך או רצון לסייע לאופוזיציה הכורדית האיראנית נגד הרפובליקה האסלאמית.
ארה”ב שומרת מרחק
בניגוד לקשרים ההדוקים שפיתחה עם הכורדים בעיראק, ולאחרונה עם הכורדים הסורים, ארה”ב שמרה על מרחק מאחיהם באיראן. באופן מסורתי ראתה וושינגטון בארגונים הכורדים האיראניים גורמים הנמצאים תחת השפעת ברה”מ מאז רפובליקת מהבאד ולאחריה. יתירה מזאת, הואיל וארה”ב תמכה בשאה עד נפילתו ב-1979 היא ראתה בארגונים אלה גורם המסכן את יציבותה של בת בריתה האיראנית. אולם אף לאחר נפילת השאה לא ניסתה וושינגטון לסייע לכורדים האיראנים ולגייס תמיכתם נגד המשטר האסלאמי. הסבר אפשרי אחד הוא שבכל הנוגע לכלל הכורדים, ארה”ב העדיפה באופן עקבי את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה על פני שיקולים אחרים כתמיכה במיעוט מדוכא.
כאשר קם PJAK ב-2004 היו ניסיונות גישוש בינו לבין ממשל בוש, ואולם הנשיא אובמה הכריז על גוף זה כארגון טרור בפברואר 2009, חודש בלבד לאחר כניסתו לבית הלבן. הכרזה זו שימשה למעשה איתות ראשון לאסטרטגיה החדשה של הממשל שביקש להגיע לפיוס היסטורי עם המשטר האיראני (ובכלל זה להסכם בעניין הגרעין) ולפיכך מנע כל סיוע לארגונים הכורדים האיראנים.
ואולם אף ממשל טראמפ, שנקט באסטרטגיה הפוכה כלפי הרפובליקה האסלאמית, לא ניסה ברצינות לתמוך בכורדים או להיעזר בהם להחלשתה או הרתעתה של איראן: אם משום שסבר שהם חלשים מדי, אם כדי למנוע תגובה איראנית נגד החבל הכורדי בעיראק, ואם כדי לא לפתוח תיבת פנדורה נוספת כדוגמת זו הסורית.
לאחר הכרזת טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין סברו הארגונים הכורדים האיראנים שהבשילו התנאים להתקוממות נגד המשטר בטהראן. אולם עד מהרה גילו שארה”ב הפנתה להם עורף והתוצאה הייתה צעדי דיכוי נמרצים מצד המשטר בטהראן, אם על-ידי הפגזות על בסיסיהם בחבל הכורדי ואם על-ידי הגברת קצב התליות של כורדים איראנים. כך יצאו הכורדים האיראנים קרחים מכאן ומכאן ונותרו מושתקים ומרוחקים מהבמה הבינלאומית.
ההיסטוריה המודרנית מלמדת שהכורדים מיטיבים להשתמש במלחמות ובמהפכות כקרש קפיצה לשיפור מעמדם אך בשוך הקרבות הם משלמים על פי רוב מחיר כבד עקב חולשה דיפלומטית-פוליטית והיעדר מנופי השפעה יעילים בזירה הבינלאומית. הכישלונות שבאו לאחר התמוטטות רפובליקת מהבאד בתום מלחמת העולם השנייה, בעקבות ההתקוממות בימיה הראשונים של המהפכה האסלאמית, ובתום מלחמת איראן-עיראק מהוות רק דוגמאות אחדות מני רבות.
* פרופ’ בנג’ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז האקדמי שלם. היא פרסמה מחקרים רבים בנושא הכורדי. האחרון שבהם עומד לראות אור: Kurdistan’s Moment in the Middle East.