יעקב עמידרור, הלל פריש, גרשון הכהן, אפרים ענבר, ערן לרמן ומקס סינגר דנים בקווי מדיניותה של ישראל בסוגיה הפלסטינית בעידן שאחרי אובאמה ועבאס.
תוצאת הדיון: יש ליישם את חוק המשילות הראשון של אובאמה: “אל תעשה דברים טפשיים”. מוטב לישראל להימנע מפעולה ולא לנקוט צעדים מאיימים באופן העלול להפוך מצב גרוע לגרוע יותר. אופציית ניהול הסכסוך הוא בשלב הזה הרע במיעוטו.
עם סיום תקופת נשיאותו של ברק אובאמה בארה”ב ולקראת סיום תקופת כהונתו של מחמוד עבאס כמנהיג הפלסטינים, בקרוב תהייה לממשלת ישראל הזדמנות לכייל מחדש את קווי המדיניות הדיפלומטיים שלה; באורח תמוה, בעשרים השנים האחרונות הייתה מדיניותה של ישראל בסוגייה הפלסטינית מקובעת ובלתי משתנה.
אולם באיזה כיוון צריכה ישראל לנוע? האם לחזק את הדיקטטורה אותה מנהיג הפתח ברמאללה או שמא עדיף להחלישה? האם יש לבצע פריסה מחדש, קרי, לצאת מחלק מן הגדה המערבית, או שמא יש לשוב ולהדגיש את נוכחותה הריבונית של ישראל ברוב יהודה ושומרון באמצעות בנייה מחודשת?
האם יש להעניק לרשות הפלסטינית סמכויות נרחבות יותר בשטחי C ולאפשר לאיחוד האירופי לבנות עיירות פלסטיניות חדשות בכל רחבי השטח; או שמא יש לחזק את פיתוח גושי ההתנחלויות במעלה אדומים ובאריאל ולהגדיל את גוש עציון בעשור הקרוב עד שיגורו בו חצי מיליון תושבים – כפי שהציע השבוע שר הבינוי והשיכון יואב גאלאנט?
האם נסיגות לכיוון מישור החוף נותנות לישראל עתיד שפוי יותר ובטוח יותר? או שמא דווקא בנייתה של ירושלים “רבתי” מאוחדת, שתשתרע מיריחו ועד יפו, היא הדנ”א המחזיק במפתח לעתיד ישראל והציונות – כפי שטוען אלוף (מיל’) גרשון הכהן?
האם יש “להמשיך לסחוב” ולנסות להסתדר איכשהו, או שמא יש לנסות שינוי פרדיגמה קיצוני?
כל השאלות הללו נדונו באריכות בחודשים האחרונים בחדרי הסמינרים ובאתר האינטרנט של מרכז בס”א. ישבו על המדוכה עמיתי מחקר של המרכז, כולל האלוף הכהן, אלוף (מיל’) יעקב עמידרור (עמית מחקר ע”ש רוסהנדלר, ובעבר שימש כיועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי), אל”מ (מיל’) דר ערן לרמן (לשעבר משנה ליועץ לביטחון לאומי), פרופ’ הלל פריש (ערביסט), פרופ’ אפרים ענבר (אסטרטג) וד”ר מקס סינגר (מומחה לנושאי ביטחון).
תוצאת הדיון: יש ליישם את חוק המשילות הראשון של אובאמה, “אל תעשה דברים טפשיים”. מוטב לישראל להימנע מפעולה ולא לנקוט צעדים מאיימים באופן העלול להפוך מצב גרוע לגרוע יותר.
***
פריש תיאר חמש גישות אפשריות שישראל יכולה לנקוט בהן: ניהול הסכסוך, חיכוך יצירתי, כאוס קונסטרוקטיבי, נסיגה חד-צדדית, וסיפוח חד-צדדי. הוא סבור כי ניהול הסכסוך היא ככל הנראה הישימה ביותר, בעוד שהנסיגה החד-צדדית היא הפחות ישימה; ובמקביל הוא מדגיש כי אף אחת מן האפשרויות הללו איננה אידיאלית. בכל המקרים תצטרך ישראל לשמור על נוכחות צבאית משמעותית ביהודה ושומרון.
פריש פוסל לחלוטין את האופציה השישית, והיא הקמה מהירה של מדינה פלסטינית. לא הוא וגם לא עמיתיו רואים באופציה זו אופציה אפשרית או מומלצת בעתיד הנראה לעין.
ענבר אומר כי “הישראלים הבינו בהדרגה כי נכון לעכשיו, הפלסטינים אינם מהווים פרטנר לשלום כולל – ולרוע המזל גם אינם מסוגלים לכונן מדינה בת-קיימא. לרשות הפלסטינית אין כל כוונה לקבל את קיומה של מדינה יהודית בכל גבולות שהם ובנוסף יש עדיין בין הצדדים פערים גדולים מאוד במרבית הבעיות הקונקרטיות הדורשות פתרון”.
“ממשלת ישראל נותרה, אם תרצה בכך ואם לאו, בעמדה שמשמעותה בפועל ניהול הסכסוך, מבלי לפסול שום אופציה אחרת. לגישת ‘נחכה ונראה’ מחירים משלה, אולם נזכיר כי זו הייתה הגישה העדיפה גם על דוד בן גוריון. הוא האמין שיש להרוויח זמן כדי לבנות מדינה חזקה יותר ולהחזיק מעמד עד שהיריב יוותר על מטרותיו הקיצוניות או עד שהנסיבות ישתנו לטובה”.
גם עמידרור מסתייג מן הדחף ליוזמות ישראליות חד-צדדיות. “סביר שנסיגה חד-צדדית לא תביא לירידה בטרור הפלסטיני אלא דווקא תגרום להתגברותו, שכן נסיגה חד-צדדית תשמש כתמריץ ללחוץ עוד ועוד עד לקבלת נסיגה ישראלית מלאה. מצד שני, סיפוח ישראלי יגרום להתלקחות יצרים בקרב הפלסטינים ויחולל התנגדות עזה לישראל בחו”ל”.
“אין זה הזמן לפתוח בניסיונות עקרים או ביוזמות חד-צדדיות עתירות סיכון – ואחת היא אם המטרה היא להכין את השטח למדינה פלסטינית עתידית או לסכל את הקמתה של המדינה הפלסטינית. כאשר אתה עומד על קצה המצוק, נבון יותר לעמוד ללא תזוזה מאשר לנוע קדימה”, מסכם עמידרור.
לרנר מסכים, ומציין כי ישנם גורמים רבים המאלצים הן את ראש הממשלה נתניהו והן את ראש האופוזיציה הרצוג להתקבע בעמדתם הנוכחית, שעיקרה תמיכה אמיתית אך לא מיידית בפתרון שתי המדינות. גורמים אלה כוללים את רגישויותיהם השונות של השכנים החשובים (ירדן, מצרים וכיו”ב), עמדותיהם של יהודי התפוצות ושל בני ברית דיפלומטיים במערב, והעדפתו של הממסד הביטחוני את הסטטוס-קוו.
אולם לרמן גם מזהיר כי הנרטיב הפלסטיני הכוזב, המתאר קורבנות חד-צדדית, מהווה אבן נגף מהותית בכל מאמצי החתירה לשלום: “על השחקנים הגלובליים, המעוניינים לסייע בהשגת שלום, לעזור לפלסטינים לוותר על השכשוך המתמיד במנעמי הרחמים העצמיים ועל טקסי ההשתלחות בישראל” הוא אומר.
“עצם הרעיון של פשרה כואבת אך מעשית נראה זר לפלסטינים, והקהילה הבינלאומית אינה ממלאת את חלקה כדי לסייע לפלסטינים להתבגר ולהגיע לכלל הבנה זו”.
בנימה דומה אומר סינגר כי וושינגטון ובריסל חייבות להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את הסתייגותן מן העובדה, שהפלסטינים מכחישים את הקשר של העם היהודי לארץ ישראל ולירושלים. שומה עליהן לשנות את תוכניות הסיוע שלהן כדי לצמצם את השימוש שעושים הפלסטינים בכספים זרים לצורך מימון טרור; להגן באופן נחוש על חופש הדיבור בחברה הפלסטינית; ולפעול ליישובם מחדש של הפליטים הפלסטינים מחוץ לישראל.
סינגר גם סבור כי ישראל צריכה לשפר את הדיפלומטיה הציבורית שלה, על-ידי “מעבר מהרגעה לסיפור האמת”. על ישראל לאמץ רשמית את דו”ח אדמונד לוי, כדי לשים קץ למיתוס הגורס כי ישראל גנבה אדמות מן הפלסטינים. “אפילו המתנגדים להתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ותומכי פתרון שתי המדינות צריכים לתמוך בקביעתו של לוי בדבר זכויות ההתיישבות ההיסטוריות של ישראל בשטחים. זוהי נקודה קריטית לצורך יישור הקו בין הצדדים במגרש הדיפלומטי; אסור שישראל תיכנס למו”מ עתידי כלשהו מעמדה של אשמה”.
הכהן מרחיק לכת יותר מעמיתיו במרכז בס”א. לדידו אין די בניהול הסכסוך ובאמירת האמת. הוא מאמין באקטיביזם מצד ישראל, שיכניס את היריב למגננה וייצור מצב חדש שתהיה בו עדיפות לישראל. משמעות הדבר היא תמרון והרחבה בירושלים ובלב שטחי יהודה ושומרון: “ההתנחלויות הן מוצביה הקדמיים של הציונות, בנוסף להיותן קריטיות לפריסה הצבאית של ישראל בשטחים. במקום שבו יש חקלאי המעבד את אדמתו, שם יש לצבא הכוח לשלוט”.