מבט מבס”א מס’ 349, 10 ביולי 2016
תקציר: על אף שהמבצע ב-2006 השיג תקופת שקט ארוכה וברוכה, אסור להתעלם מנקודות החולשה שהתגלו במהלכו והתוצאה הקשה לאחריו, קרי התעצמותו של חזבאללה עשרת מונים בכמות ואיכות הטילים והרקטות שברשותו במהלך השנים שמאז. לכן צריך לחשוב על המבצע הבא בלבנון אם יתרחש כעל ״משהו אחר״, בו הנזק לעורף יהיה גדול בהרבה, ההרס בלבנון יהיה עצום וכוחות היבשה של צה״ל יהיו חייבים לפעול בנחרצות ובמהירות על מנת לנטרל חלק מהאש ועל מנת לגרום אבדות גדולות לחזבאללה, שיגיע לשדה הקרב הרבה יותר מנוסה ומוכן. אם צה״ל יעבוד נכון, ובעיקר יתאמן היטב לקראת המערכה (בניגוד לימים שלפני 2006), אם הגורמים המדיניים יהיו ברורים בכוונותיהם, וההוראות שלהם תהינה קשורות למציאות בשדה המערכה – יהיה בידי צה״ל להגיע להישגים גדולים. כתמיד, גם לאחר ההישגים הצבאיים תעמוד השאלה כיצד הם מתרגמים להישגים מדיניים, וצריך לעשות זאת הרבה יותר טוב מאשר ב-2006.
נדמה שמעולם לא היה פער כה גדול בין תיאור תוצאותיו של מבצע צבאי בארץ בתקשורת לבין המציאות עשר שנים מאוחר יותר, כפי שהדבר עולה היום בבירור ביחס למבצע בלבנון ב-2006. בסופו של המבצע שררה בארץ תחושת החמצה קשה, המומחים למיניהם התחרו בהפרחת ביקורת לגבי יכולותיו של צה״ל ותוצאות המבצע, ועסקו באכזבה מהדרג המדיני לעומת התפעלות מחזבאללה ובעיקר ממנהיגו ״החכם״ נצראללה – אווירת נכאים של ממש.
אך אותו מבצע מושמץ הקנה למדינת ישראל שקט שכמוהו לא היה בגבול הצפוני כמעט ארבעים שנה. עשר שנים שבהן כמדומני לא היה בצפון ילד אשר ישן לילה אחד במקלט, ומספר הנפגעים מאש חזבאללה בכל הגזרות היה אולי הקטן ביותר מאשר בכל עשור אחר מאז מבצע של״ג ב-1982.
כיצד נוצר פער גדול כל כך בין האופן שבו הוערכה הלחימה במבצע לבין התוצאה בפועל כפי שהיא מתבררת במהלך השנים?
נראה שיש לכך כמה סיבות: הראשונה והחשובה ביותר היא שהפרשנים מדדו את הצלחת המבצע ביחס לציפיותיהם ולא ביחס לאופן שבו ראה האויב את הדברים. במבצע בלבנון היה פער גדול בין שתי תפיסות המציאות הללו. נצראללה סיכם את תחושתו במשפט מפתח באומרו: לו הייתי יודע (מראש) שאלה יהיו תוצאות החטיפה – לא הייתי מבצע אותה. הסיבה העיקרית לכך היא שהסתבר שצה״ל, גם ברמת תפקוד נמוכה, הצליח לגרום לחזבאללה נזקים גדולים ביותר. עיקרם אולי בזכות חיל האוויר, שפעל ללא אופוזיציה במרחב. אבל ההסבר הזה אינו מקל על נצראללה (אם כי זו הסיבה העיקרית למאמץ של חזבאללה בשנים האחרונות לבנות יכולת הגנה אווירית משמעותית).
אבל נראה שנסראללה הבין גם את שלא הובן אצלנו ביחס לכוחות היבשה – הוא הבין שלוחמיו היו במרחק קצר מאוד משבירה. לא יכולת הלחימה של חזבאללה הצילה את כוחות הקרקע שלו אלא ההססנות של ישראל ורמת הביצוע המאכזבת של צה״ל בדרגים שמחטיבה ומעלה. במדינת ישראל נשמעה טרוניה מוצדקת על ביצועים אלה, אלא שאת נצראללה מעניינת התוצאה, ולא איך מנקודת המבט של צה״ל ומדינת ישראל אפשר היה לעשות זאת טוב יותר. נצראללה למד לדעת שכמעט בכל נקודת מפגש בשטח התגברו כוחות צה״ל על לוחמי החזבאללה שעמדו מולם, והבין שלמעשה עמד בפני מפלה ניצחת שאחריה איש לא היה קונה את טענתו ל״ניצחון אלוהי״ רק משום שחזבאללה הצליח להמשיך את ירי הרקטות על ישראל במהלך כל ימי המבצע כולל ביום האחרון ממש.
הסיבה השנייה לפער היא העובדה שהפרשנים בישראל לא לקחו בחשבון את האינטרס האיראני. איראן היא שהקימה את חזבאללה, היא רואה בו זרוע ארוכה שלה לצרכים אסטרטגיים, להרתעה ותגובה על אירוע גדול. והנה הוא ״מתבזבז״ על שטות כמו חטיפת שני חיילים, שעל שבייתם הוא משלם מחיר יקר, עד כדי פגיעה בערכו כזרוע לצרכים איראניים אסטרטגיים. האיראנים חרדים לגורלו של הארגון שכה חיוני להם, והמבצע הראה להם בברור שנדרשת זהירות רבה יותר בהפעלתו. לכן הם, מסיבותיהם, הטילו מגבלות על נצראללה ועל הפעילות האלימה של חזבאללה.
מאז 2012 יש מגבלה נוספת שעוצרת את חזבאללה מלפעול, מגבלה שלא ניתן היה לחזותה ב-2006. כיום הארגון זהיר ביותר מול ישראל מכיוון שהוא עסוק במלחמה לחיים ולמוות בסוריה ואינו יכול לפתוח חזית שנייה בדרום לבנון, אם זאת, באותה עת, הארגון קונה ניסיון צבאי בלחימה והדבר יבוא לידי ביטוי בעימות הבא עם ישראל, אם יתרחש בשנים הקרובות. עבור חזבאללה שימור שלטון אסד בחסדי איראן הוא תנאי הכרחי לשימור יכולתו לאחוז את לבנון בגרונה, להתמודד מול לחץ סוני פנימי וחיצוני, כולל של המדינה האסלאמית, ולהמשיך להתחמש אל מול ישראל. סוריה של אסד היא העורף האסטרטגי של חזבאללה וחלק מהגשר לאיראן. זאת הסיבה שסוריה מקבלת עדיפות ברורה על פני ישראל, וכל עוד זה יהיה המצב חזבאללה ימנע ככל יכולתו מלחימה בישראל.
ברור אם כן שלא רק תוצאות המבצע ב-2006 הביאו לעשר שנות שקט, אבל ללא תוצאות המבצע לא בטוח שהשקט היה נשמר בשש השנים עד מעורבות הארגון בסוריה.
את מהות המבצע עצמו לא הבינו רבים באותה עת. דעת הקהל לא הפנימה שנגד ארגונים לא מדינתיים כמו חזבאללה, שמהווים איום גדול על אורח החיים של אזרחי ישראל אבל לא על קיומה, ישראל מנהלת ״מבצעים״ בלבד, לרוב ללא כוונה להכרעה במובן המילולי של המושג. רבים ציפו למערכה כמו במלחמת ששת הימים ולהנפת דגל לבן על ידי חזבאללה, דבר שכמובן לא התרחש. דרך אגב, כמה חודשים לאחר הניצחון המרשים במלחמת ששת הימים פרצה מלחמת ההתשה, ושש שנים לאחר שנחגג הניצחון הגדול פרצה מלחמת יום הכיפורים. הלקח ברור: ישראל חייבת לנצח במלחמותיה, אך אין היא יכולה לסמוך על כך שניצחונות אלה יביאו להעלמות האויב ולשלום, ואפילו לא לדחייתן המובטחת של המלחמות הבאות. הניצחון בשדה הקרב הוא תנאי הכרחי כדי להשיג זאת, אך ברור שזה אינו תנאי מספיק. ה״הרתעה״ היא מוטיב חמקמק גם בהקשר למלחמות ומבצעים מוצלחים.
מאחר ונגזר על ישראל להמשיך להילחם נגד ארגונים מסוגם של חזבאללה והחמאס צריך להפנים כמה דברים חשובים, שהמבצע בלבנון הבהיר ביתר שאת.
אפשר לנצח ארגונים מסוג זה במובן הצבאי של המושג, קרי לפגוע אנושות ביכולת שלהם לבצע את זממם. אין, ולא כדאי שתהיה, יומרה לחסל את עצם קיומם, אם כי בתנאים מסוימים גם זו אפשרות, בדרך כלל במהלכים קיצוניים. השאלה האמיתית אינה אם אפשר להכריע את הארגון אלא אם זה כדאי, בהשוואה למחיר השגת הניצחון ומחיר תחזוקת המצב החדש שייוצר לאחר ההכרעה. כך למשל ישראל יכולה לכבוש את עזה ולהפוך את החמאס לארגון שאינו מסוגל לירות רקטות לעבר ישראל או לחפור מנהרות. לפני הסכם אוסלו זה היה המצב ואפשר לחזור לכך. השאלה אם נכון להקריב לשם כך את הקרבנות שיפלו בקרב ובחיסול כל קיני ההתנגדות של חמאס, ולהיוותר כאחראים בלעדיים על קרוב ל-1.8 מיליון פלסטינים בעזה, שימשיכו לבצע טרור מקומי ברצועה נגד חיילי צה״ל. לעומת זאת, גם אם ברור שהמלחמה לחיסול יכולתו הצבאית של חזבאללה תהיה קשה בהרבה מהלחימה בעזה, הרי שבלבנון יש ממשלה ריבונית ואפשר יהיה לסגת משם בתום המבצע והריסת תשתית החזבאללה מבלי שהאחריות לחיי הלבנונים תיפול על ישראל. בשתי החזיתות ישראל יכולה לנצח את יריביה, השאלה היא שאלת המחיר אל מול ההישג ושימורו, במובן הרחב של שני המושגים.
כיום יש בידי הארגונים האלה ובמיוחד בידי חזבאללה כמות טילים ורקטות שאין לשום מדינה בעולם, אולי להוציא המעצמות. צריך לקחת בחשבון כי בסבב הלחימה הבא נגד חזבאללה הארגון ישגר לעבר מדינת ישראל עשרות אלפי רקטות, ומאות לא מעטות תפגענה במרכזי אוכלוסין ובאופן מדויק יותר במערכות תשתית. צפוי הרס רב בעורף הישראלי, גם בעורף הרחוק מהגבול הלבנוני. הלחימה נגד חזבאללה תהיה אירוע קשה, סבוך, בעל מחיר דמים גבוה, עם נפגעים לא מעטים בעורף האזרחי, בעורף הצבאי ובלחימה עצמה, ויקר מאוד גם מבחינה כלכלית. רצוי שנתכונן ל״משהו אחר״ בעיקר בעורף, מפני שהמצב יהיה הרבה יותר קשה מאשר ב-2006, ויש להפנים זאת כדי שלא להתאכזב במהלך הימים הקשים המצפים למדינת ישראל במבצע. מנגד, מאחר וחלק ניכר מארסנל הנשק של חזבאללה פרוס באזורים אזרחיים, בבתי אזרחים ומוסדות ציבור, ההרס בלבנון יהיה עשרות מונים קשה מאשר בעזה או ב-2006. אם לא תהיה בריחה המונית יהיו אלפים רבים של הרוגים בקרב אזרחי לבנון. כל בית משפחה שמאוחסן בו טיל (או יותר) באחד החדרים יתאדה עם המשפחה שבו, מפני שברקטות ובטילים אלה יש מאות ק״ג של חומר נפץ. בשל ההרס הבלתי נימנע ישראל תשלם מחיר מדיני גבוה, הצביעות הבין-לאומית תחגוג, ובהצהרות והחלטות באו״ם וסביבו ינסו להצר את צעדיה של ישראל. אלא שעל האמת להיאמר בקול רם: גם מזכיר האו״ם וגם נציג בכיר של הצלב האדום ראו את המודיעין המצביע על אחסנת נשק כבד בבתים פרטיים ונשאלו שאלה פשוטה: מה מותר לישראל לעשות כדי שטילים אלה לא יוצאו מהבתים וישוגרו על ערי ישראל? לנציגים המוסמכים של הקהילה הבין-לאומית לא הייתה תשובה. האחריות להרס בלבנון מוטלת לפתחם של ארגונים אלה, שלא עשו מאומה כדי למנוע את הפיכתם של בתיהם של אזרחים רבים למחסני נשק, בניגוד לחוק הבין-לאומי.
בראיה לאחור ובחכמה שלאחר המעשה, ניתן לומר כי המבצע בלבנון ב- 2006 נוהל באופן כושל על ידי הדרג המדיני שלא הסביר היטב את כוונותיו ולא כיוון את הצבא לתכלית מדינית ברורה. הטענות נגד הממשלה בעניין זה היו מוצדקות. הצבא אכזב גם הוא, מאחר שאת המשימות שהוטלו עליו ניהל בהיסוס, לא בזמן ולא באופן הראוי. דרגי השטח לחמו בנחישות ובהקרבה, אבל ללא שהובהרו המשימות ועוד פחות מכך המטרות שלאורן מוטלות המשימות בפועל. כוחות נכנסו ויצאו, הועברו ממקום למקום ללא תכלית והפסיקו לחימתם ללא הגיון מבצעי או אחר. הדרג הפיקודי שמעל לרמת החטיבה לא פעל על פי תפיסה ברורה המובילה את עשרות הקרבות בשטח לכלל הישג בעל ערך בשדה הקרב. חיל האוויר שפעל ללא שום התנגדות של חזבאללה, הצליח לבצע את רוב המטלות שלו ועוצמת ההרס שזרע באזור העורפי של מפקדות חזבאללה בביירות הבהיר לנסראללה את העתיד הצפוי לארגון אם לא יקבל את תנאי הפסקת האש, הנשמרת כבר עשר שנים.
התוצאה בעלת הפנים הסותרות באה לידי ביטוי במציאות המורכבת שלאחר הקרבות. מנהיג חזבאללה נזהר עד היום ומעטים המקרים בהם נאם בפומבי בעשר השנים האחרונות. הארגון אינו מגיב גם כאשר על פי פרסומים זרים ישראל פוגעת במפקדיו ובמערכות נשק חשובות לו, כל עוד הפעולה נעשית ללא הודאה ישראלית וברחבי סוריה. מנגד, מאז 2006 לא הצליחה ישראל לעצור את התחזקותו הפנומנלית של הארגון. יש לו היום הרבה יותר רקטות וטילים, יש לו טילים מדויקים מאוד בעלי יכולת פגיעה בכל נקודה שהיא בכל רחבי ישראל, ויש לו כמות משמעותית של טילים מודרניים מאוד נגד מטוסים אניות וטנקים. המערכת הבין-לאומית לא התגייסה כדי לעצור את התחמשות הארגון בכלי הנשק המודרניים וישראל לא מנעה זאת.
ישראל הפיקה לקחים חשובים, וכבר היום יש בידה תשובה מוגבלת בהיקפה, אך מרשימה ביכולותיה, ליירוט של רבים מטילי החזבאללה, ובעתיד הקרוב יתווספו לסוללות ״כיפת ברזל״ גם סוללות ״שרביט קסמים״, שיתנו תשובה טובה בהרבה לטילים המדויקים. ב-2006 הצליחו גורמי המודיעין וחיל האוויר לפגוע בכמה משגרים כבדים בטרם נעשה בהם שימוש, וכמעט בכל המשגרים הכבדים אחרי ירי ראשון. במבצע הבא זה יהיה הרבה יותר קשה, בעיקר בגלל הכמות הגדולה ופריסת המשגרים רחוק ועל פני שטחים רחבים. ככל שצה״ל יצליח לאתר את המשגרים לאחר הירי הראשון ולהשמידם – יתקשה החזבאללה לייצר כמות גדולה של שיגורים לעומק במהלך התקדמות הלחימה. כדי לנטרל את האש לצפון ישראל, קרי את השטח שיכול להיות מכוסה גם על-ידי רקטות וטילים קצרי הטווח, עד קו חיפה פחות או יותר, צריך יהיה לכבוש מיד את כל מרחב דרום לבנון. זו אופציה שחשוב לקדם מבחינת תכניות מעודכנות ותרגול מתאים, מאחר שככל הנראה לא יהיה מנוס מצעד שכזה.