מבט מבס”א מס’530, ה16 ביולי 2017
תקציר: גם אנשים אינטליגנטים מאוד בונים לעצמם תמונת עולם דמיונית שתתאים לתפיסת עולמם הפוליטית, וכשמדובר בישראל הקטנה והחזקה – מדובר בטעות אסטרטגית שעלולה לגבות מחיר כבד.
לאחרונה פרסם המזרחן המוכשר פרופ’ איתמר רבינוביץ’ ביוגרפיה של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין ז”ל. הכותב היה קרוב מאוד לראש הממשלה וניהל בשמו את המו”מ עם סוריה, ולכן אין כמוהו לכתיבת הביוגרפיה, שבוודאי נותנת לרבין את הכבוד הראוי. אלא שלא לצורך ביקורת ספרים אני מציין את הספר וכותבו. מה שצד את תשומת ליבי היא השיחה בין כותב הספר לבין מר ירון לונדון בערוץ 10. האחרון שאל את פרופ’ רבינוביץ’ מה היה גורל הכנרת ומצבה של ישראל לו היה ההסכם עם סוריה יוצא לדרך.
השאלה הזאת רלוונטית מאוד, כי על פי ההסכם הסורים היו יושבים בקרבת הכנרת – על פי תפיסת ישראל, משכשכים את רגליהם בתוכה – אם היינו מקבלים את דרישתם. במו”מ עצמו התברר שהסורים לא היו מוכנים להתפשר, בעוד בישראל היו שחשבו “שבגלל עשרה מטרים לא כדאי להפסיד הסדר מדיני עם סוריה”, על פי רוח הדברים שנשבה למיטב זיכרוני במסדרון הישראלי.
תשובתו של פרופ’ רבינוביץ’ הייתה מהממת. הוא הסביר בוודאות גמורה, שלו היה נחתם ההסכם הוא היה מוביל לפתיחות סורית כלפי פנים, פתיחות שהייתה מובילה לשלטון ליברלי נוח יותר, וההתפרצות שנבעה משלטונו העריץ של אסד הבן הייתה נמנעת בזכות השינוי שהיה חל אצל אסד האב. הביקורת על התשובה אינה אישית, איתמר נותר בעיניי אחד המזרחנים המלומדים בישראל, הבעיה היא שהתשובה מגלה את הארוגנטיות האופנתית בקרב ישראלים רבים, משמאל ומימין, הבטוחים שלו רק ישראל תעשה את שהם מאמינים שצריך לעשות – העולם ישתנה. כאילו אין סביב ישראל אינטרסים, אידיאולוגיות, צרכים ומחשבות שאינם מותנים בישראל.
נתקלתי בכך לפני כמה שנים כאשר פוליטיקאי בכיר, במקרה זה מן הימין, אמר לי, כשתיארתי לו את גישתו של הצד הערבי לאיזו בעיה, כך: “עכשיו הם יצטרכו לשנות את דעתם כי אני עומד מולם” (ובמשתמע לא קודמו מן השמאל). ניסיתי להסביר לו שעם כל הכבוד להיותו האיש בצד שלנו, ויש לכך השפעה רבה, הרי גם בצד השני יש מנהיגים עם דעות ורצונות, והם לא יבטלו את דעתם מפני דעתו בקלות, או בכלל לא.
קשה היה לו לקבל זאת. הגישה של הביוגרף, בהגנתו על ראש הממשלה דאז, רבין, ועל עצמו, כמי שניהל את המו”מ בפועל לאורך שנים, לוקה באותה תסמונת: האמונה שהעתיד תלוי רק בגישתה ובמעשיה של מדינת ישראל, כי לכל צורך מעשי אין מחוץ לה שום עולם שיש לו מאפייני התנהגות עצמאית בלא קשר לישראל ושישראל לא יכולה לשנותם. לא זה המצב.
אבל מעבר לחטא ההצבה של ישראל במרכז העולם, ואין בלתה, יש בתירוץ שניתן משום התעלמות מהמציאות שחיה ובועטת מול עינינו. שהרי לישראל יש הסכמים מדיניים עם ירדן ומצרים, האם אפשר לטעון שההסכמים האלה שינו את אופי השלטון באחת מהן? האומנם הפכו שתי מדינות אלה לפתוחות יותר בזכות ההסכם? האומנם נמנעה הגעת האביב הערבי למצרים בגלל ההסכם?
והרי אין ספק שמצרים היא מדינה עם הרבה יותר מאפיינים מדינתיים מאשר סוריה, עם פחות בעיות פנים או מתיחות בין-עדתית – ובכל זאת היא נקלעה ללב הסערה כשיש לה הסכם עם ישראל. אז מי יכול לטעון ברצינות שבסוריה – מוכת הריב והסכסוך הפנימי הבלתי נגמר, שבה מיעוט של פחות מ-20 אחוזים (אם מוסיפים ל-12 אחוזים עלאווים את שאר המיעוטים ואת המתעשרים הסונים) שלט ברוב סוני של 80 אחוזים – לא היה מתפתח אירוע דומה, רק כי אסד האב היה חותם הסכם עם ישראל? וממש לידנו, השינה ערפאת את דרכי התנהגותו כלפי עמו בגלל שהיה לו הסכם עם ישראל? שלטונו של אבו מאזן פחות מושחת או דספוטי בגלל ההסכם? בכל מבחן של המציאות, הסברו של הביוגרף אינו עומד במבחן של השוואה פשוטה אל מול מקרים דומים בסביבה הקרובה. התשובה שלו לא הייתה עוברת את הפרופסור המוכשר והמזרחן הידוע, בשום בחינה באוניברסיטה.
חובת ההוכחה המציאותית
מתברר שגם אנשים אינטליגנטים מאוד בונים לעצמם תמונת עולם דמיונית שתתאים לתפיסת עולמם הפוליטית, ואפילו רמתם המקצועית הגבוהה בתחום אקדמי המשיק לנושא לא מונעת מהם לצייר את אותו עולם דמיוני. כמובן שלא ניתן להוכיח ש”השערת הפתיחות” לא הייתה מתממשת, אבל המציאות מצביעה על כך שלפחות חייבים להיות ספקנים מאוד לגביה, ועל בסיס זה להודות בהגינות שהיום היה כנראה מצבה של ישראל רע לאין שיעור – אם ההסכם עם אסד היה מתממש.
הלקח מאירוע זה אינו אישי כמובן, שהרי איש לא יוכל לקחת מפרופ’ רבינוביץ’ את הישגיו המדעיים הניכרים לעין, אבל זה מעלה תמיהה של ממש לגבי ההנחה שמי שהיה מצטיין בתחום אקדמי מסוים – יצליח לחבר בין ההבנה האקדמית שלו לבין המציאות וליישם את גדולתו המדעית בעולם המעשה.
יש לא מעט מקרים שבהם נראה שיש פער, גדול לעיתים, בין ההבנה והמודל המדעי שפותחו באופן תיאורטי באקדמיה לבין מה שנכון, אפשר וצריך לעשות במציאות. גם די ברור שלא תמיד גדולי התיאוריה הם גם בעלי יכולת לתרגם אותה לחיים האמיתיים, אפילו כשהתיאוריה נכונה. אמנם קיסינג’ר הוכיח שיש אפשרות כזאת, אך במבט כולל על ההיסטוריה נראה שזה המקרה יוצא הדופן.
למה זה חשוב? כי כאשר פועלים בעולם האסטרטגי קשה ביותר להעריך לאן יובילו הדברים. “אפקט הפרפר” הוא בעל משמעות גדולה ביותר בעולם האסטרטגיה. כך, למשל, איש לא היה יכול לחזות כי הבסת סדאם חוסיין תביא בדרכים עקלקלות להקמת דאעש, או כי ההסכם בין ארה”ב לאיראן בנושא הגרעין יביא למעורבות רוסית אינטנסיבית בסוריה ולברית בינה לבין איראן.
לכן, כשעוסקים בתחומי האסטרטגיה, מן הראוי לסגל התנהגות ושאיפות שיש בהן צניעות, בוודאי בישראל כמדינה קטנה, גם אם חזקה מאוד. יש להבין שבצד השני יש גורמים שלא ישתנו בגלל מה שתעשה או לא תעשה ישראל, ולא ליצור מצבים שבהם תתקשה ישראל להגן על עצמה כשישתנו הנסיבות. ההבנה הזאת הייתה חסרה במו”מ עם סוריה – כפי שעולה מדברי הביוגרף שהיה הנושא ונותן.
פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 6.7.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.