מבט מבס”א מס’ 566, 22 באוגוסט 2017
תקציר: לצפון קוריאה, ששיגרה טיל בין-יבשתי לעיני העולם, ולמעצמה איראן – יש לא מעט במשותף, אצל שתיהן, כל “פריצת דרך” לכאורה מסתיימת בצעד נוסף לעבר הגרעין. האם הממשל החדש בארה”ב יתעורר בזמן?
בימים האחרונים, לציון שנתיים לחתימת הסכם הגרעין עם איראן, נכתבו ונאמרו דברים לא מעטים על הנושא. כל מי שהיו בעד ההסכם “חגגו” את הצלחתו, בהסבירם שזאת הייתה האלטרנטיבה הטובה ביותר, וכי העובדה שאיראן עומדת בהסכם, להוציא הפרות קטנות, מוכיחה את הצלחתו. מתנגדי ההסכם, ואני בכללם, הצביעו על כך שבזכות ההסכם חזרה איראן אל חיק המערכת הבינלאומית, והברית שנכרתה בינה לבין רוסיה לאחר ההסכם (ולדעתי בזכותו) אפשרה לה להפוך למעצמה אזורית. שליטתה במרחב שבין טהרן-בגדד-דמשק וביירות עוד תוביל למאבק דמים קשה, הן עם ישראל והן עם המדינות הערביות הסוניות, הרואות בהתרחבות ובהתחזקות איראן סכנה לעצם קיומן.
השבוע, לכאורה ללא שום קשר, עשתה צפון קוריאה צעד משמעותי ביותר בדרך ליצירת מאזן אימה גרעיני מול ארה”ב. היא ערכה ניסוי בטיל בין-יבשתי שמאפשר לה לפגוע בליבה של ארה”ב. מהלך זה הכרחי מבחינתה כדי להבטיח שבשום מקרה היא לא תעמוד תחת לחץ אמריקני לשנות את דרכה ואת התנהגותה, ועל ידי כך לשמור לעצמה חופש פעולה מוחלט במאבקיה השונים ובאורחות חייה.
בעשורים האחרונים ההנחה של שליטי צפון קוריאה היא שוושינגטון תימנע מללחוץ על מדינה גרעינית היכולה לאיים על ערים מרכזיות בארה”ב. כך היא למעשה קונה מעין ביטוח למקרה של שימוש בכוח נגדה.
המקרה הצפון-קוריאני מעניין משום שב-25 השנים האחרונות התנהלו בפורומים שונים משאים ומתנים איתה ואף נחתמו כמה הסכמים להפסקת פרויקט הגרעין שהחל עוד באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. בכל פעם שצפון קוריאה הפרה את ההסכם שעליו חתמה, נשמעו קולות גינוי אבל לא ננקטו נגדה שום אמצעים של ממש. הסנקציות הכלכליות לא הועילו, וצפון קוריאה המשיכה בדרכה גם כששילמה על כך מחיר כלכלי גבוה – שאותו היא משלמת עד היום.
גם החלטות האו”ם השונות לא גרמו לשינוי של ממש במדיניות צפון קוריאה. אמנם היו לאורך הדרך רגעים של אופטימיות, כך למשל אחרי ההסכם עם ארה”ב ב-2007 היו מי שאמרו שמדובר בפריצת דרך, וגם בישראל היו מי שקיוו שמאמצים דומים יביאו להסכם עם איראן. אלא ששליטה דאז של צפון קוריאה, קים ג’ונג-איל, אביו של השליט הנוכחי, הבין מתגובתה הרפה של הקהילה הבינלאומית – ובראשה ארה”ב – לניסוי הגרעיני הראשון ב-2006 כי אין שום סיכון בהפרת הסכמים, ו”פריצת הדרך” התבררה כעוד צעד בדרכו אל הגרעין.
הקשר החזק בין התהליך בצפון קוריאה ובין המקרה האיראני די ברור, והוא אף קיבל ביטוי נחרץ לאחר ההסכם ב-2007, עת הממונה על פרויקט הגרעין האיראני עלי לאריג’אני אמר כך: “שימו לב להתנהגות הצפון-קוריאנית. שנתיים של התנהלות מול צפון קוריאה הובילו למה? לקבלה של הטכנולוגיות הגרעיניות של צפון קוריאה בתחום העשרת האורניום. אז יקבלו גם את שלנו עכשיו” (תרגום ממר”י).
נדמה שצריך להיות עיוור כדי לא לראות את הדמיון המדהים בין התהליכים בזירה הבינלאומית מול שתי המדינות, כששתיהן עוברות דרך אותם שלבים בשיח עם העולם, וארה”ב בראשו.
צריך להיות מאוד נאיבי כדי לחשוב שדווקא איראן, החזקה עשרות מונים מצפון קוריאה, לא תנצל את חולשת העולם (ושוב, ארה”ב בראשו) וברגע המתאים תשתחרר ממגבלות ההסכמים חסרי השיניים ותמשיך בדרכה הגרעינית.
לאריג’אני צדק. יש שני הבדלים גדולים בין שתי המדינות והסביבה שבה הן פועלות: הגורם הראשון, שיש לו משקל רב, הוא מעמדה ועמדתה של דרום קוריאה – שכנתה העשירה של האחות מצפון – מול עמדות שכנותיה של איראן. דרום קוריאה חוששת מכל עימות, ולא בכדי. סיאול בירתה נמצאת במרחק של פחות מ־40 ק”מ מהגבול עם הצפון, גבול שעליו ערוכים אלפי קיני ארטילריה היכולים לפגוע בבירה באופן מיידי, שלא להזכיר את הכוחות המשוריינים והמנהרות העצומות שבהן ניתן לחצות את הגבול. לעומת זאת ישמחו שכנותיה של איראן, מהמפרץ ועד ישראל, אם יינקטו נגדה אמצעים חריפים, כולל שימוש בכוח צבאי, אף על פי שברור שהיא תגיב בחומרה.
ההבדל השני נובע מעוצמתן היחסית של צפון קוריאה ואיראן. בעוד הראשונה היא מדינה חלשה וחסרת ערך מבחינת המערכת הכלכלית העולמית, הרי השנייה היא כאמור מעצמה אזורית ובעלת חשיבות גדולה בשוק האנרגיה הבינלאומי (במיוחד עבור סין והודו). כתוצאה מכך, צפון קוריאה היא מדינה שקל יותר לגייס נגדה את המערכת הבינלאומית, מלבד סין שכנתה שבה היא תלויה, לעומת קושי של ממש לייצר (שוב) לחץ על איראן.
בדיעבד ברור שאחת הסיבות להתגייסות העולם ללחץ על איראן נבעה מהאפשרות שללא לחץ שכזה תיאלץ ישראל לתקוף את איראן. נראה שיותר משהעולם רצה לעצור את איראן, הוא רצה למנוע מלחמה שתיזום ישראל, ואולי ארה”ב. לאחר שהתברר שתחת הממשל הקודם האופציה הצבאית ירדה מהשולחן, וישראל קיבלה, בנשיכת שיניים ובמחאה קולנית, את המהלך האמריקני בלי לממש את איומיה – ירד החשש הזה באופן משמעותי. ללא אילוץ זה לא יעשו מדינות העולם מאומה כדי לעצור את איראן ביום שתפרוץ קדימה בתוכנית הגרעין שלה – מי שלא רואה זאת מתעלם מהלקח הצפון-קוריאני.
כלכלה נגד לחץ
בינתיים מקדמת איראן את המעטפת שתאפשר לה לצאת לדרך המובילה אותה להיות בעלת כוח גרעיני: היא בונה באופן אינטנסיבי ובסיוע של רוסיה את מערכת ההגנה שלה מפני תקיפה אווירית, היא בונה כלכלה שתוכל בעתיד לעמוד טוב יותר בפני כל ניסיון ללחוץ את איראן (הלחץ הכלכלי הוא שהביא את איראן אל שולחן המו”מ כשהיא על ברכיה. הישג זה בוזבז על ידי הנושאים ונותנים האמריקנים, ברגע שנתנו לאיראנים להבין שרצונו של הממשל בהסכם אינו קטן מרצונם של האיראנים). היא מפתחת את הטילים שיאפשרו לה לשגר את הנשק הגרעיני לכל טווח, ואת הדור הבא של הצנטריפוגות – שיאפשרו לה לעשות את קפיצת הדרך לאורניום מועשר במהירות שיא. ישראל צריכה ללמוד היטב את לקחי ההסכם עם איראן לפני שנתיים ואת הצלחת צפון קוריאה להפוך למעצמה גרעינית המאיימת על ארה”ב. אסור שאיראן תשחזר את ההצלחה של ידידתה בחצי האי הקוריאני.
פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 3.8.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.