מבט מבס”א מס’ 541, 26 ביולי 2017
תקציר: כדאי להשתחרר מהפנטזיות בדבר אביב ערבי בעזה: תושביה יודעים שאין אלטרנטיבה טובה יותר. גם פריחה כלכלית לא תגרום לחמאס להניח את נשקו, ועובדה זו לא מותירה לישראל הרבה ברירות אלא להתנהל מולו.
השבוע התפרסמו כותרות ענק על כך שבגלל המצב הקשה שבו נתונים האזרחים בעזה מתקרב מאוד הרגע שבו חמאס יפתח שוב באש. לדעתי, קיימת הגזמה גדולה מאוד בתיאור הדברים, הן בטענה של אשמת ישראל במצב הקשה, והן באשר להאצת ההחלטה של חמאס לצאת למלחמה בשל מצב זה. אין מחלוקת על כך שקשים חייו של האזרח הממוצע בעזה, אם אינו משתייך למנגנוני חמאס ואינו מקורב אליהם. אבל חמאס לא קיבל ולא מקבל החלטות בגין מצבם של האנשים החיים בעזה, אלא משיקולים אחרים לחלוטין הנוגעים לארגון עצמו, מוכנותו ללחימה והלחץ על המשך פעולתו.
עם כל חשיבותו של המצב הכלכלי בעזה, המבצע האחרון פרץ כאשר חמאס היה בשלבים מתקדמים של הכנה למבצע גדול (על פי פרסומים בעיתונות, שב”כ חשב שהמבצע ממש מעבר לפינה), לאחר שצה”ל עצר רבים ממנהיגיו ביהודה ושומרון ובסמוך לחיסול כמה מפעיליו בעזה על ידי צה”ל. נכון שהארגון היה בלחץ גם מסיבות כלכליות, אבל לא מצבם הקשה של התושבים היה המניע להחלטתו לקדם את ההידרדרות שהביאה למבצע. כדאי שניפרד מהנאיביות בעניין זה.
באותה מידה כדאי להתפכח משתי תפיסות אופטימיות הנוגעות גם הן לעזה ולגורלה: אין סיכוי שאם יהיה יותר רע לאזרחים, הם יאזרו כוח ויפתחו במעין אביב ערבי נוסח עזה להחלפת חמאס. הארגון מבוסס היטב ברצועה, אכזריותו ידועה לתושבים והם יודעים שאין בנמצא ברצועה אלטרנטיבה טובה הממתינה להזדמנות לשלוט.
מכל הסיבות הללו יחד כדאי להתרגל לרעיון שחמאס לא עומד לוותר על מעמדו הדומיננטי ברצועה (גם לא לאבו מאזן), והאוכלוסייה לא תגרש אותו גם כשיהיה לה רע מאוד. נכון הוא שככל ארגון גם חמאס מעוניין בלגיטימציה, אך לא יוותר בעבורה לא על שלטונו, לא על כוחו הצבאי ולא על אמצעי הדיכוי שלו. בה במידה אין בסיס לאמונה כי אם תהיה ברצועה פריחה כלכלית חמאס לא ייזום לחימה “כי יהיה לו מה להפסיד”. טעות זאת מבוססת על ההנחה שמה שמנחה את חמאס הוא מעין רצון של שליט נורמלי, החפץ קודם כל ברווחת אזרחיו. זה לא תופס לגבי חמאס.
הכתובת היחידה היא חמאס
על אף האמור יש לישראל אינטרס של ממש ששכניה יחיו טוב יותר, שהייאוש יקטן והאזרח הקטן יוכל לומר לעצמו בצורה ברורה שמצבו טוב יותר בהרבה ממצבם של כל אחיו במזרח התיכון. זה האינטרס הישראלי ביו”ש ביחס לפלשתינים שנמצאים תחת שלטון הרשות הפלשתינית, ובאופן עקרוני יש לישראל אינטרס דומה ביחס לפלשתינים בעזה, וזאת הן ממחויבות אנושית והן כדי למנוע כאוס שיכול לנבוע מייאוש.
אלא שבעזה שולט חמאס, וכאמור עיקר תשומת הלב שלו מוקדשת לא לאזרחי עזה אלא להתעצמותו הצבאית ולחיזוק אחיזתו של הארגון בעזה. לכן אין סיכוי שכל מה שישראל מכניסה לעזה כדי לאפשר שם חיים נורמליים אמנם יגיע לאזרחים. חמאס ידאג קודם כל להפריש את מה שנדרש לבניית מנהרות וייצור כלי נשק.
בקדימות שנייה חמאס ידאג לכך שאנשי הארגון ייהנו מאמצעים שמוכנסים לטובת שיקום הרצועה, ורק לאחר מכן תועברנה השאריות לשיקום שממנו ייהנו כל האזרחים. לכן הטענה כאילו ישראל אחראית לכך שעזה אינה משתקמת חסרת בסיס. חמאס הוא שקובע את העדיפות של הקצאת האמצעים ברצועה, וככל שייכנסו יותר חומרים לעזה כך יקל עליו קודם כל לבנות את יכולתו הצבאית. האם צריכה ישראל להקריב על מזבח תנאי החיים של הפלשתינים ברצועה את ביטחונה שלה? לא נראה לי. נכון, ישראל אחראית לסגר סביב הרצועה, אך אין מנוס מלהמשיכו כדי למנוע הכנסת כלי נשק משוכללים עוד יותר לרצועה. כבר כיום רוב האמל”ח של הארגון מיוצר בה, האם נכון לאפשר לחמאס לייבא באוויר ובים את היכולות שיאפשרו לטילים להיות יותר מדויקים וארוכי טווח? נראה שהתשובה ההגיונית לכך היא לא.
מה התפיסה הראויה ביחס לרצועה? האסטרטגיה צריכה להיות ברורה, גם אם היא מורכבת וקשה לביצוע. נראה שבעתיד הנראה לעין מדינת ישראל צריכה לשמש כתובת ברצועה, מישהו שאחראי בפניה ויכול לעצור כל ניסיון ירי או מעשי טרור אחרים של ארגונים קטנים אך קיצוניים שאין עליהם שום אחריות וקשה הרבה יותר לפגוע בתשתית שלהם. הכתובת היחידה היא חמאס, ולכן לא נכון לוותר עליו.
בה בעת צריך לוודא שהארגון לא מתחזק עד לכדי כך שהוא מעמיד בפני ישראל אתגרים שאין לצה”ל תשובה מספקת עבורם. חשוב שישראל לא תאבד את יכולתה ליצור מספיק חשש בצמרת הארגון בנוגע לעתידו באם יפתח באש. ישראל צריכה חמאס שאינו חזק דיו כדי לתקוף אותה – אך בה בעת יכול ואינו חושש להתמודד עם ארגונים קיצוניים בשטח שבשליטתו. זה קו די עמום, אך הגיונו ברור, והאתגר הגדול הוא בביצוע, בהליכה על הקו העמום הזה.
כיבוש או שיקום?
האם ניתן לפגוע אנושות בחמאס, עד כדי איום על קיומו? התשובה לדעתי היא כן החלטי. לשם כך יהיה צורך לכבוש חלקים גדולים מהאזורים המאוכלסים ברצועה, לפוצץ קילומטרים רבים של מנהרות, לאתר מפקדים ולהרוג אותם, לאתר מיפקדות, מרכזי ייצור של נשק ואתרי שיגור ולהרוס אותם – אף על פי שרובם מרוכזים בשטחים צפופים. התוצאה תהיה לא פשוטה לעיכול – בארץ אך בעיקר בחו”ל. יהיו לצה”ל לא מעט נפגעים ויהיו רבים ברצועה, חברי ארגוני הטרור ואזרחים גם יחד, אלפים מהם. הרצועה תיראה נורא, יהיו בה חלקים גדולים הרוסים, בין אם כי אותרו שם מטרות שהופצצו ובין אם כי בתים רבים מולכדו ופוצצו על ידי המגינים. קשה לדעת מה ייהרס כתוצאה מפיצוץ מנהרות – אבל יהיה זה לא מעט.
כשתיגמר הלחימה תישאל השאלה הנצחית, ומה עכשיו? האם צה”ל ייצא מעזה ויותיר לגיהינום להתחולל בין הארגונים השונים, ללא ארגון חזק היכול לרסן את האחרים? או שצה”ל יישאר בשטח, וישראל תהיה אחראית לשיקום הרצועה, כולל העול הכלכלי הנובע מכך, כמו גם האחריות הבינלאומית שיש לכל כובש? מדובר בשאלות קשות שמבהירות שהמצב הנוכחי, על אף הקשיים להגדיר במדויק מה בדיוק צריך לעשות ביומיום, אולי לא גרוע יותר מהאלטרנטיבה, לפחות בינתיים.
פורסם לראשונה בעיתון ישראל היום 20.7.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.