מבט מבס”א מס’ 660, 28 בנובמבר 2017
תקציר: רבות נכתב על דחיקתם לשולי ההיסטוריה של 900,000 היהודים שגורשו ממדינות ערב בעקבות מלחמת 1948. מעטים יודעים כי מלחמת ששת הימים שיחקה תפקיד היסטורי דומה בהחישה את היעלמותן הסופית של קהילות היסטוריות אלו. על ישראל והקהילה הבין-לאומית לתקן עוולה היסטורית זו, ובראש וראשונה לדאוג לפיצוי נאות לרכוש גזול זה.
במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים שיחרר ארכיון המדינה בירושלים עשרות תיקים חסויים הקשורים למלחמה. רוב התיקים עוסקים במלחמה עצמה ובאירועים שהביאו לפריצתה, ואולם מספר תיקים דנו במצבם של יהודי מדינות ערב בצל המלחמה ולאחריה. שלא במפתיע התמקד הדיון הציבורי בגילויים החדשים לגבי המלחמה, תוך התעלמות מהממצאים לגבי מצבן וסבלן של קהילות יהודי ערב: בזמן שבישראל חגגו את הניצחון, עשרות אלפי היהודים שנותרו במדינות ערב סבלו מפרעות ורדיפות חמורות, הן ביוזמה ממשלתית והן מתוך התפרצויות ספונטניות מתוך הסכמה שבשתיקה של השלטונות שלא עשו דבר לבלימת הפרעות וריסונן.
התנכלויות אלה התרחשו כמעט בכל מדינות ערב, אם כי רמת האלימות הייתה שונה ממדינה למדינה. בתוניסיה, מרוקו ולבנון, למשל, הגנו השלטונות על היהודים מפני האספסוף הפורע, בעוד שבסוריה ובתימן היו פגיעות בודדות ביהודים. הרדיפות והתנכלויות הקשות ביותר התרחשו בלוב, במצרים ובעיראק. ישראל הרשמית נמנעה מכל פעילות ישירה ופומבית לבל תאשש את הטענה שיהודי מדינות ערב מהווים גיס חמישי המשרת את האינטרסים שלה. תחת זאת פעל משרד החוץ באורח חשאי, באמצעות השגרירויות בוושינגטון, לונדון, פריס, רומא, ג’נבה, בריסל, אנקרה וליסבון, למען יהודי מדינות ערב. הצלב האדום, הקונגרס היהודי האמריקני, הוועד היהודי האמריקני, ארגון האומות המאוחדות, והקהילות היהודיות במערב נרתמו אף הם לסייע באמצעות פרסומים תקשורתיים על מצבם של יהודי מדינות ערב ואספות מחאה. על-פי המסמכים שנחשפו לאחרונה ניסו ממשלות ערב להעלים את רדיפת היהודים מעיני הזרים, להכחיש כל מעורבות ממשלתית במעשי אלימות שנחשפו, ולהטיל צנזורה חריפה למניעת כל פרסומים בדבר מעשים אלו.
מצרים
במצרים חיו ערב מלחמת ששת הימים קרוב לששת אלפים יהודים. ביום הראשון של המלחמה, כאשר נודע דבר השמדת חיל האוויר המצרי ורוב שדות התעופה, הורה הנשיא נאצר על מעצרם של כשש מאות גברים יהודים בגילאי 70-16 בקהיר ובאלכסנדריה, ביניהם הרב הראשי של אלכסנדריה חיים דואק. העצורים עברו התעללות קשה, הם הוכו בתדירות קבועה ונמנעו מהם אוכל ושתייה, במיוחד בימים הראשונים למעצרם.
למותר לציין שהעצורים היו אזרחים שומרי חוק שלא היו מעורבים בפעילות כלשהי כנגד המשטר. הם נשלחו למספר בתי כלא ובכללם אבו זעבל הידוע לשמצה, בהם שהו כשלוש שנים תוך התעללות מתמשכת קשה שהותירה את חותמה הפוסט-טראומטי בחלקם עד היום הזה. שחרורם התאפשר הודות להתערבותן של מספר מדינות, כספרד, איטליה וצרפת, ותוך התניה שהם יעזבו את מצרים הישר מבית הכלא לאונייה או למטוס. בעת שחרורם איימו עליהם השלטונות לבל יספרו על מסכת הייסורים שעברו בכלא, שאם לא כן יפגעו בני משפחותיהם שנותרו במצרים. עובדיה ירושלמי, יליד קהיר שהיה בין העצורים היהודים וכיום הוא פנסיונר תושב בת ים, פרסם לאחרונה ספר תחת הכותרת חמש הדקות הארוכות בו חשף לראשונה לאחר חמישים שנות שתיקה את סיפור יהודי מצרים בין השנים 1970-1967 בין כותלי בתי הכלא ובצל המעצרים וההתנכלויות.
עיראק
בזמן מלחמת ששת הימים מנתה הקהילה היהודית בעיראק כ-3,000 איש, מרביתם בבגדד ובבצרה. מיד עם פרוץ הקרבות נעצרו כשבעים יהודים ששוחררו כעבור חודשים רבים לאחר שמשפחותיהם שילמו שוחד לשלטונות ולפקידות הבכירה.
מעבר למעצרים זרעו השלטונות אימה ופחד בקרב חברי הקהילה היהודית: נאסר עליהם למכור את רכושם ולעסוק במסחר. כל מכשירי הטלפון בבתיהם נותקו והוטלו הגבלות על חופש תנועתם של יהודי בגדד. היהודים הסתגרו בבתיהם מחשש לגילויי אלימות מפחד פן יישנו אירועי הפרהוד של קיץ 1941, עת נרצחו מאות יהודים בידי שכניהם הערבים שבזזו והרסו את רכושם. כתוצאה מרדיפות 1967 נרשמו גלי עליה גדולים לישראל.
לוב
כ-4000 יהודים חיו בלוב בעת המלחמה. ביוני 1967 התקיימו הפגנות אנטי-יהודיות אלימות בטריפולי ובנגאזי שגרמו ל-18 הרוגים ועשרות פצועים. חנויות היהודים נבזזו ונשרפו, כמו גם בתי כנסת ודירות מגורים. משפחות רבות הסתגרו בבתיהן עד שהגיעו למצב של חוסר מזון. התיקים שנחשפו לאחרונה מגלים כי הפוגרומים נעשו בהוראת הממשלה שרצתה בסיום הנוכחות היהודית בלוב והאשימה את הקהילה בבגידה ובתמיכה ב”יישות הציונית”. יהודים רבים קיבלו איומים בטלפון, וכמאה יהודים הושמו במחנות מעצר, לכאורה לשם שמירה על ביטחונם. למזלה של הקהילה, ממשלת איטליה נרתמה לסייע בהצלתה, ומרבית חבריה נמלטו לאיטליה ברכבת אווירית עם מזוודה קטנה ומעט מזומנים. ישראל התבקשה על-ידי האיטלקים לסייע בקליטתם, בניגוד להסכם עם ממשלת לוב, ואכן רבים מיהודי לוב הגיעו לישראל. הצנזורה בישראל לא אפשרה לדווח על הגעתם על מנת שלא לטרפד את יציאת שאר היהודים מהמדינה. בסופו של דבר נותרו בלוב כמאה יהודים אשר עזבו בשנים לאחר מכן. כל רכושם של יהודי לוב הוחרם וטרם הושב לבעליהם.
אחרית דבר
מלחמת ששת הימים הביאה להגירתם של אלפי יהודים ממדינות ערב כתוצאה מהתנכלויות, מאסרים, מעשי רצח, ביטול אזרחות, גירוש והפקעות רכוש. מיעוטם עזב מתוך הערצה לישראל עקב ניצחונה המזהיר.
בדומה ל-1948, סבלם ומצוקתם של יהודי מדינות ערב בעקבות מלחמת ששת הימים לא זכה להתייחסות הראויה, הן בישראל והן בעולם. מעבר לכך, רכושם הבזוז של “פליטיה היהודיים של 1967” מצטרף לסגה המתמשכת של רכוש יהודי ערב שנבזז ב-1948 ולאחריה, והנאמד כיום בכ-400 מיליארד דולר. על ממשלת ישראל וארגונים בין-לאומיים לפעול למתן פיצוי נאות לרכוש זה, הן כחלק אינטגרלי של הסכם שלום ישראלי-פלסטיני עתידי והן כהסכם העומד בזכות עצמו לתיקון עוולה היסטורית.
* ד”ר אדי כהן הוא מחבר הספר השואה בעיני מחמוד עבאס.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.