מבט מבס”א מס’ 1,175, 17 במאי 2019
תקציר: מאז ההתנתקות החד-צדדית מעזה בקיץ 2005, עסקה ישראל ב”מיקוח על-ידי איום באלימות” עם חמאס. במסגרת זו ערך צה”ל שלושה מבצעים גדולים בעזה, בנוסף לסיבובים קטנים יותר של פעולות צבאיות. ללא אפשרות למשא ומתן מדיני רציני או למלחמה מכריעה, החלופה היחידה היא “דיפלומטיה של אלימות“.
אחת התהיות סביב העימות המתמשך בין ישראל לבין חמאס היא, האם אנו נלחמים או נושאים ונותנים? רבים תמהים כיצד אפשר לנהל משא ומתן לצד הפעלת כוח בין שני צדדים שאין ביניהם שום מכנה משותף. האם אין סתירה בין הפעלת אלימות לבין משא ומתן מדיני, בין הפעלת כוח צבאי לבין דיפלומטיה?
העובדות ברורות. שני הצדדים לעימות אינם מכירים האחד בזכות הקיום של האחר, ולכן לכאורה אינם מנהלים משא ומתן. כיום מתנהל משא ומתן דרך תיווך מצרי, ובעבר הועברו מסרים באמצעות שליח האו”ם ניקולאי מלאדנוב. בד בבד משוגרים טילים ורקטות מעזה לעבר יישובי עוטף עזה ואף מעבר להם, וצה”ל מגיב בהתקפות אוויריות על מתקני חמאס והג’יהאד האסלאמי. מה הרציונל של ניהול משא ומתן לצד הפעלת כוח, ומה ההיגיון של שימוש באלימות, גרימת נזק ומצור, לצד הזרמת כספים וסחורות?
ניעזר בתובנה מתחום חוכמת האסטרטגיה: ההבחנה הקלאסית בין מלחמה לבין דיפלומטיה, שהייתה מקובלת מאז המלחמות הבין-מדינתיות של המאה התשע עשרה, התערערה בעידן הנוכחי. המשא ומתן בעידן זה ניתן לתיאור כ”דיפלומטיה של אלימות”, מונח שטבע תומס שלינג (זוכה פרס נובל בכלכלה לשנת 2005 בשותפות עם ישראל אומן), כמעין פיתוח להבחנתו הידועה של פון-קלאוזביץ בין משא ומתן דיפלומטי לבין מלחמה, שהיא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים. שלינג התכוון למלחמותיה המוגבלות של ארה”ב בקוריאה או בווייטנאם, אבל הגדרתו רלוונטית גם לעימותים מוגבלים דוגמת זה המתנהל בעוטף עזה.
בתפיסה הישראלית הבסת חמאס אינה מטרה מדינית. מיגור חמאס או גירושו מעזה יובילו בהכרח להעברת השלטון למחמוד עבאס או לקבלת האחריות לניהול הרצועה בידי ישראל. האופציה הראשונה פירושה חיזוק פת”ח ובעקבותיה הגברת הלחץ הבינלאומי למדינה פלשתינית משני צדיה של ישראל, בעוד שמשמעותה של האפשרות השנייה היא ניהול חייהם של מיליון וחצי פלסטינים על-ידי צה”ל. שתי התוצאות מנוגדות לאינטרס הישראלי; חמאס מודע לכך, ולכן מעז ביתר שאת לאתגר את ירושלים. מאחר שמהותו הבסיסית היא המשך המאבק במדינה הציונית עד לחיסולה, אין הוא יכול לוותר על עימות אלים. כשהוא מאבד לגיטימציה בעזה ובמדינות ערב, כמצרים וערב הסעודית, ומנגד נלחץ על-ידי הרשות הפלסטינית ברמאללה שאינה מזרימה משאבים, חמאס מנסה לשרוד בזכות העימות. כשמיגור חמאס אינו מטרה מדינית, נאלצת גם ישראל לקיים עימות מוגבל.
בעימות מוגבל זה מתנהל שיח דיפלומטי תוך הפעלת אלימות, והידברות אלימה זו אינה נטולת כללים. למרות הכחשות הממשלה, הרי שבפועל ירי טילים לעבר המרכז – תל אביב והשרון – גורר תגובות מאסיביות בהרבה מהתגובה לירי על יישובי העוטף. חמאס מבין את כללי המשחק: הוא לא הרחיב את הירי למרכז הארץ כדי שלא לאלץ את ישראל להגיב בצורה מאסיבית יותר. ואכן, בהפצצות חיל האוויר על מתקנים צבאיים ואזרחיים בעזה פעל צה”ל בצורה כירורגית ונמנע מפגיעות בנפש באמצעות מנגנון “הקש בגג” המזהיר מראש אזרחים לפני פגיעה אווירית במבנה. גם ההסכמות להפסקות אש הן חלק אינטגרלי מאותה טקטיקה של “משא ומתן אלים”.
האם ניתן לנהל משא ומתן אלים לאורך זמן? במבט לאחור, אפשר לומר שהמכניזם הזה נמשך למעשה כבר יותר מעשור. מאז השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 ועד היום נערכו שלושה מבצעים רחבים של צה”ל ברצועה: עופרת יצוקה ב-2008-9, עמוד ענן בנובמבר 2012, וצוק איתן (8 ביולי – 26 באוגוסט 2014). צה”ל אימץ את הכינוי “המלחמה שבין המלחמות” כדי לתאר דפוס אלימות זה, או “טקטיקה של גיזום דשא”. כשאין בנמצא דרך לפתוח במשא ומתן מדיני או לצאת למלחמת הכרעה, החלופה היחידה היא ניהול משא ומתן אלים.
*פרופ’ סנדלר הוא נשיא מכללת אמונה-אפרתה ועמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-11.4.19.