מבט מבס”א מס’ 733, 6 בפברואר 2018
תקציר: ב-23 בדצמבר, 2017, טען שר החוץ הסיני, וואנג יי, כי “עברו כבר שבעים שנה מאז אימץ האו”ם את החלטה לפיה יש להקים מדינה פלסטינית, אבל מדינה פלסטינית לא הוקמה”. אמירתו נמסרה בשולי סימפוזיון שלום ישראלי-פלסטיני שהתכנס בדצמבר בבירה הסינית. האמירה מצטרפת לסדרת התבטאויות של גורמים סינים בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נדמה שהעיסוק בסכסוך משמש את הסינים בעיקר על מנת להראות ולהציג מעורבות, ללא התערבות בפועל.
ב-23 בדצמבר, 2017, טען שר החוץ הסיני, וואנג יי, בראיון שהעניק לערוץ טלוויזיה המרכזי של סין (CCTV) כי “עברו כבר שבעים שנה מאז אימץ האו”ם את החלטה לפיה יש להקים מדינה פלסטינית, אבל מדינה פלסטינית לא הוקמה גם כעבור שבעים שנה”. אמירתו נמסרה בשולי סימפוזיון שלום ישראלי-פלסטיני שהתכנס בבירה הסינית, בין ה-21 ל-22 בדצמבר. אמירה זו מצטרפת לסדרת התבטאויות של גורמים סינים בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשנים האחרונות.
ראשיתם של היחסים בין הסינים לבין הפלסטינים בשנות השישים-השבעים של המאה הקודמת. היחסים באו לידי ביטוי בתמיכה חומרית ורעיונית שהעניק הממשל הסיני בראשות מאו דזה-דונג לאש”ף. סין הייתה המדינה הלא ערבית הראשונה לכונן יחסים דיפלומטיים עם אש”ף בשנת 1965. לאחר פטירתו של מאו והשינוי החד במדיניות הסינית שהנהיג ממשיכו, דנג שיאופינג, שינוי שכלל מעבר מעיסוק בפוליטיקה ובניסיונות “לחנך מחדש” את אזרחי סין לעיסוק בביסוס כלכלה חזקה, צומצמה התמיכה והעיסוק הסיני בנושא הפלסטיני. במקביל עלתה חשיבותה של ישראל בשל סיבות כלכליות ובעיקר סביב נושא החדשנות הישראלית והפוטנציאל של חדשנות זו לסייע להמשך הצמיחה הסינית.
למרות זאת הגישה של הסינים כלפי הפלסטינים וכלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני נשארה כשהייתה, והסינים עודם מצדדים בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית בגבולות 67′. העיסוק בנושא בקרב הממשל הסיני גבר בשני העשורים האחרונים, והביא לפיתוח ציפיות בקרב הפלסטינים שהממשל הסיני יסייע להם להשיג את מבוקשם, כתוצאה מכך נדרש גם הצד הישראלי לנושא. הממשל הסיני הראה תמיכה גם בחמאס, כאשר לאחר ניצחונו בבחירות לפרלמנט הרשות הפלסטינית ב-2006, סירבה סין להגדירו כארגון טרור והתייחסה אליו בתור ‘נציג נבחר של העם הפלסטיני’. באותה השנה הוזמן מחמוד א-זהאר, שכיהן כשר החוץ הפלסטיני, לכינוס בבייג’ינג. בתגובה זומן, צ’ן יונג לונג, מי שהיה שגריר סין בישראל באותו הזמן, למשרד החוץ בירושלים, שם נמסרה לו מחאה חריפה על מדיניות בייג’ינג כלפי חמאס. ב-29 בנובמבר 2012, הצביעה סין בעד החלטת 67/19 של העצרת הכללית של האו”ם, שהעניקה לרשות הפלסטינית מעמד של מדינה משקיפה באו”ם, למורת רוחה של ישראל.
אמירתו של שר החוץ הסיני מצטרפת לאמירות נוספות העוסקות בשאלה כיצד ניתן לפתור את הסכסוך. בפגישה שערך השר עם נציג פלסטיני באפריל 2017, הוא אמר כי “זה [העובדה שאין לפלסטינים מדינה] אינו הוגן, זה סוג של אי-צדק היסטורי שחייב לבוא על תיקונו. זה לא יכול להמשיך ככה”.
גם נשיא סין, שי ג׳ינפינג, התבטא בנושא מספר פעמים. הנשיא הסיני אמר לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בביקורו בסין במרץ 2017, כי: “חיים בשלום האחד ליד השני [פלסטינים וישראלים] יהיו טובים לשני הצדדים כמו גם לאזור כולו”. נשיא סין גם הציע תוכנית בת ארבע שלבים שאמורה להביא לגיבוש הסכם בין הצדדים. השלב הראשון בהצעה הוא קידום פתרון שתי מדינות, השלב השני – חיזוק הרעיון של שיתוף פעולה ביטחוני והבטחת ביטחונה של ישראל תוך התחייבותה להפסקת הבנייה בהתנחלויות, והשלבים השלישי והרביעי של התוכנית כוללים נקיטת צעדים בוני אמון שיביאו לבסוף לשיתוף פעולה כלכלי בין הצדדים ובהמשך לשגשוג של האזור כולו.
אין חולק על אמירתו של הנשיא הסיני כי חיים בשלום יהיו טובים יותר, אך ספק גדול אם תוכנית ארבעת השלבים היא זו שתביא לתוצאה המיוחלת. כפי שאמר הנשיא הסיני בהזדמנות אחרת – וחזר בכך על אחד מחמשת עקרונות הבסיס של מדיניות החוץ הסינית של המפלגה הקומוניסטית – על הצדדים עצמם לפעול לפתרון הסכסוך בדרך של שיחות ישירות, ורק אם שני הצדדים יבקשו תמיכה בתהליך, תנסה סין לסייע ככל שתוכל. בשלב הנוכחי בו הפלסטינים מתנגדים להתחיל במשא ומתן ישיר עם ישראל ללא תנאים מוקדים, קשה להאמין שתוכנית השלום הסינית או כל אפשרות אחרת לפתרון יצאו לפועל ויהיה על ישראל להמשיך לנהל את הסכסוך בצורה הטובה ביותר עבורה.
הצהרתו של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, לפיה שגרירות ארה”ב תעבור מתל-אביב לירושלים עוררה תגובות בציבור הפלסטיני כמו גם בקרב ההנהגה הפלסטינית. יו”ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הודיע כי ארה”ב כבר אינה יכולה להיות מתווכת הוגנת והוא אינו מתכוון לשתף פעולה במשא ומתן בהובלתה. גם הסינים הכריזו על התנגדותם להכרזת טראמפ, שלתפיסתם תביא להחמרה במצב הקיים.
הסימפוזיון שהוזכר בפתיחת הדברים נערך כחלק מהרצון הסיני להראות שהם פועלים בשטח. הסימפוזיון כלל נציגים של שלושת הצדדים והובל על-ידי שר החוץ הסיני, סגנו והנציג הסיני למזה”ת. את הצד הישראלי ייצג ח”כ חיליק בר ממפלגת העבודה (המשמש כסגן יו”ר הכנסת וכיו”ר שדולת ישראל-סין במשכן). מהצד הפלסטיני נוכח נאביל שאעט, יועץ לענייני חוץ ליו”ר הרשות. לפי הדיווחים בתקשורת גיבשו הצדדים נייר בן ארבע עמודים תחת הכותרת “נעים לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני”. הנייר קורא לשני הצדדים לחדש את המשא ומתן ולהכריז על מחויבותם לפתרון שתי המדינות, לשמירת הסטטוס קוו בירושלים ועוד מספר קריאות כלליות ומוכרות.
קשה להאמין שנייר זה יהווה תחילתו של עידן חדש בדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתיווך וסיוע סיני, על אף הרצון שהפגינו הסינים והנוכחות של משלחות משני הצדדים. ראשית משום שהמשלחות לא היו רשמיות, קרי לא ייצגו את הממשלות של שני הצדדים, ורק הציעו את קריאתם הכללית לשלום. בנוסף, וכפי שהוזכר התערבות שכזו מצד הסינים תדרוש רצון מפורש של שני הצדדים. קשה מאוד להניח שהצד הישראלי יעדיף את התיווך הסיני, המאופיין בפרו-פלסטיניות לאורך שנים רבות, על פני תיווכה של ארה”ב. המדיניות הסינית, אפילו ללא תלות ברצון הצדדים רחוקה מהמעורבות בנושא, ויעיד על כך השליח הסיני הקבוע במזה”ת והעובדה שעד היום אותם השליחים נמנעו מלטמון את ידם בביצת הסכסוך ויותר הציגו מעורבות מאשר התערבו.
אם כן, מדוע טרחו הסינים לכנס את המפגש ומדוע הם מצהירים מפעם לפעם הצהרות בנושא הסכסוך? נדמה שהסיבה שהסינים החליטו לטמון את ידם בנושא הישראלי-פלסטיני, או נכון יותר להראות שהם עוסקים בנושא הייתה מהטעם הבא: סין כאחת משתי הכלכלות הגדולות בעולם, חברה קבועה במועצת הביטחון ובעלת השפעה הולכת וגדלה על הזירה הבין-לאומית נדרשת לשלם מחיר בין-לאומי על גדולתה ועוצמתה. חלק מאותו מחיר הוא לקיחת אחריות על שיכוך מתחים בזירה הבין-לאומית. יש מקום סביר להניח שהתערבות סינית באחד מהסכסוכים הארוכים, ויש שיגידו חסרי פתרון, יביא לסינים נקודות חיוביות בזירה הבין-לאומית ויוריד ממנה לחץ להתערב בסכסוכים אחרים, מדממים יותר וקרובים יותר לגבולותיה. הממשל הסיני תמיד יוכל להגיד שהאמריקנים והאירופים גם יחד לא הצליחו לפייס בין הצדדים, אז אין מקום לבוא אליו בטענות לכשיכשל במשימה. אם כן העיסוק בסכסוך שמשמש את הסינים בעיקר על מנת להראות ולהציג מעורבות, אך פחות להתערב בפועל.
יש לברך על כל תמיכה וסיוע בניסיון הארוך להביא להסכם שלום בין הישראלים לבין הפלסטינים. הסינים שמפיצים בעולם גישה לפיה אפשר לחבר בין אויבים באמצעות הכלכלה ויודעים לעשות עסקים במקביל עם אויבים מרים כמו איראן וערב הסעודית יכולים לנסות וליישם את השיטה הזו גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני/ערבי ולנסות ולבנות גשר ותלות כלכלית הדדית בין הצדדים. לשם כך יש צורך ברצון ומוכנות סינית להתערב באופן ממושך ועמוק – עד שדבר כזה יקרה מומלץ לשני הצדדים שלא לפתח ציפיות גדולות מדי במעורבות הסינית.
* רועי ילינק הוא דוקטורנט בחוג ללימודי המזה”ת באוניברסיטת בר-אילן, עיתונאי עצמאי, עמית מחקר בפורום קהלת וב-ChinaMed project.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.