מבט מבס”א, מס’ 1,304, 2 באוקטובר 2019
תקציר: הצהרת נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן וצפון ים המלח אינה סותרת את החוק הבינלאומי ויישומה עתיד לקדם רבות את ישראל בשלל תחומים כלכליים, חברתיים והתיישבותיים ולחזק את ביטחונה.
הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן וצפון ים המלח נתקלה במטר גינויים מצד האו”ם, הרשות הפלסטינית ומספר מדינות אירופיות בטענה כי צעד זה מנוגד לחוק הבינלאומי. האמת היא שסיפוח חלקים מיהודה ושומרון לא רק שאינו הפרה של החוק הבינלאומי אלא הוא חלק מזכויותיה הטבעיות, ההיסטוריות והחוקיות של ישראל. חשיבות ההצהרה היא שישראל מביעה בצורה מפורשת וגלויה את רצונה במימוש חלק מזכויותיה בטווח הנראה לעין.
ב-19 ביוני 1967, כשבוע לאחר מלחמת ששת הימים, הטיל מזכיר ההגנה האמריקני רוברט מקנמארה על ראשי המטות הצבאיים של ארה”ב להכין נייר עמדה שיציין מהם גבולות המינימום להבטחת ביטחון ישראל. ב-29 ביוני הגיש גנרל ארל ויילר, יו”ר מטה הכוחות המשולבים, את הנייר לנשיא ג’ונסון. מסקנתו הייתה כי מבחינה צבאית גרידא תידרש ישראל להחזיק בחלק מהשטח הערבי שנכבש זה עתה על מנת להבטיח גבולות בני הגנה. קו הגבול עליו המליצו ראשי המטות היה השטח החולש על נהר הירדן החייב לדעתם להימשך עד לפסגת רכס ההר. ויילר וחבריו אף סברו כי רמת הגולן היא נכס חיוני לביטחונה של ישראל בכל הסדר עתידי. ג’ונסון, הנשיא הדמוקרטי, היה עסוק באותה עת במלחמת וייטנאם ולא התפנה לעסוק בתוכנית. שנים לאחר מכן תיושם חלק מהתוכנית על-ידי הנשיא טרמפ.
ב-22 בנובמבר 1967 התקבלה במועצת הביטחון החלטה 242 המהווה את הבסיס הבינלאומי לשלום ישראלי-ערבי והקוראת לישראל לסגת משטחים – לא כל השטחים – שנכבשו במלחמה האחרונה. המשפטן הבינלאומי יוג’ין רוסטו, ששימש כתת-מזכיר המדינה וסייע בניסוח ההחלטה, טען בתוקף במאמר (ב-1990) כי הטענה שלישראל אסור לספח חלק מהשטחים שכבשה אינה נכונה: “כתת מזכיר המדינה בשנים 1966-69 השתתפתי בניסוח החלטה 242. החלטה זו קוראת לצדדים לעשות שלום ומתירה לישראל לשלוט בשטחים שכבשה ב-1967 עד להשגת ‘שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון’. כאשר יושג שלום כזה נדרשת ישראל להסיג את כוחותיה ‘משטחים’ שתפסה במלחמת ששת הימים – לא מ’השטחים’ או מכל ה’שטחים’‘אלא מחלק מהשטחים הכוללים את סיני, הגדה המערבית, רצועת עזה מזרח ירושלים ורמת הגולן”.
ביולי 1988 נסוגה ירדן מתביעתה לריבונות על שטחי הגדה המערבית. ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום הישראלי-ירדני בו הוגדר נהר הירדן כקו הגבול בין המדינות. הצהרת ירדן מ-1988 והסכם השלום מותירים בידי ישראל חופש פעולה נרחב למימוש זכויותיה ההיסטוריות המוקנות לה מכוח מנדט חבר הלאומים (מ-22 ביולי 1922) על ארץ ישראל המחייב את בריטניה – כאחראית על ביצועו – ליישם במלואה את הצהרת בלפור. יתרה מכך, כתב המנדט מכיר בקשר ההיסטורי בין עם ישראל וארץ ישראל ורואה בהתיישבות יהודית בכל שטחי המנדט זכות חוקית של העם היהודי – זכות השרירה וקיימת עד היום. (אמנת האו”ם [פרק 12, סעיף 77] הכירה בהמשך חוקיותם של שטחים שהושמו תחת מנדט בינלאומי על-ידי חבר הלאומים). ואכן, כפי שטען רוסטו במאמרו, “מחלקת המדינה של ארה”ב לא הכחישה מעולם את זכותו של ‘העם היהודי’ להתיישב בשטחים אלה בהתאם לכתב המנדט ותחת זאת אמרה שההתנחלויות בגדה המערבית עומדת בסתירה לסעיף 49 של אמנת ג’נבה הרביעית מ-1949”. עמדה זו מקובלת גם על משפטנים בינלאומיים נוספים כמו אנדרו טאקר ומתיזס דה בלואיס ביחס לזכויות ישראל בגדה המערבית. הצהרת נתניהו אינה סותרת את החוק הבינלאומי אלא להיפך. לישראל שמורה הזכות לספח חלקים מאזור זה, דבר שיקדם רבות את ישראל בשלל תחומים כלכליים, חברתיים והתיישבותיים ויחזק את ביטחונה.
*ד”ר (סא”ל מיל’) שאול ברטל, שימש בשורת תפקידי ביטחון ביהודה ושומרון.
מרצה לעניינים פלסטיניים ואסלאם פונדמנטליסטי באוניברסיטת בר–אילן.