חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

Israeli foreign policy

הניסיון לכפות פתרון ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חמור יותר מפשע; הוא משגה. אפילו רמז של פתרון בדרך של כפייה משלה את ההנהגה הפלסטינית ומזין את תקוותה כי תוכל להימנע מקבלת ההחלטות הקשות הנחוצות לפשרה. הדבר גם מקשיח את ההתנגדות לוויתורים בישראל, מערער את הלגיטימיות של כל תוצאה של משא ומתן, והופך את יישום הפתרון לכמעט בלתי אפשרי.
ישראל צריכה לשלול בניית צינור גז טבעי לטורקיה האסלאמיסטית בשל הסיכון הפוליטי הכרוך בכך. במקום זאת עליה לשקול את השימוש בטכנולוגיית LNG (גז טבעי נוזלי) לצורך יצוא דרך קפריסין. אמנם מדובר בעלות יקרה, אך זו אפשרות מסוכנת פחות ועמידה יותר לאורך זמן. אפשרות זו צריכה להתווסף ליצוא לירדן ואולי אף למצרים.
ישראל הבינה אט אט שהפלסטינאים אינם שותף לשלום וגם אינם מסוגלים לבנות מדינה. לכן, אימצה ישראל למעשה אסטרטגיה של ניהול סכסוך בסוגיה הפלסטינית. אסטרטגיה כזאת אינה פוטרת את בעליה ממספר דילמות. האם ישראל צריכה לדבר בגלוי על הסיכויים הקלושים ל"שתי מדינות לשני עמים" או לרצות את הקהילה הבינלאומית בניסיונות סרק במו"מ לשלום? האם ישראל צריכה להגביר את השימוש ב"מקל" על חשבון ה"גזר" כלפי הרשות הפלסטינית העוינת? האם התמוטטות הרשות משרתת אינטרסים ישראלים? עד כמה צריכה ישראל לגלות יוזמה בסוגיה הפלסטינית?

תפריט נגישות