מלחמת חרבות ברזל

לא גבול. חזית.

אסטרטגיית הפיוס וההרתעה השליכה גם על חשיבה הצבאית. בעשורים האחרונים הפכה גדר הגבול מאמצעי טקטי לחסם מחשבתי. הגדר הבחינה בין "שטחם" ל"שטחנו", בין מרחב מסוכן לבין שטח בטוח לכאורה. אסור שלקח הכשלון באוקטובר יתמצה בהקמת מכשול חזק יותר. את מכשולי הגבול בצפון ובדרום בנינו פעמים רבות מדי בעשורים שחלפו, הם תמיד מתיישנים ונכשלים. גבול הוא מושג מדיני. המושג הצבאי הרלבנטי הוא "חזית". החזית, משני עברי הגבול, היא מרחב לחימה מאתגר המחייב יותר עצמאות טקטית לכוחות ובפרט בתחומים של איסוף קרבי, סיוע אש והגנה אווירית. מעתה בצבא אמרו "חזית".

חרבות ברזל: המאזן האסטרטגי עד כה ומה הלאה

עשרה חודשים לאחר מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר ניתן לערוך מאזן הישגים אסטרטגי של הצדדים. בנוסף לאבידות הכבדות בנפש והפצועים הרבים הצליח חמאס לערער את החברה הישראלית ולגרום בתוכה למחלקות סביב נושא החטופים. חמאס גם הצליח לערער את מעמדה הבינלאומי והמשפטי של מדינת ישראל. גם מצבה הכלכלי נפגע קשה וממשיך להתדרדר. חמאס החזיר למרכז הבמה את הנושא הפלסטיני כתנאי להסדר אזורי, וגייס לצידו את השלוחים האיראנים בעיקר חזבאללה והחותי'ם למלחמת התשה נגד ישראל. אולי ההישג הגדול הוא פינוי אוכלוסייה של יישובים יהודים בתוך ישראל הריבונית לראשונה מאז הקמת המדינה. מהצד השני ישראל נמצאת לקראת ריסוק החמאס ככוח צבאי מאורגן והוצאת חזית אחת "ממעגל האש" שיצרה איראן סביב ישראל. ההתקפה האיראנית על ישראל הוכיחה שיתוף פעולה אפקטיבי של קואליציה אזורית צבאית תחת הנהגה של פיקוד מרכז האמריקני והוכיחה שלישראל יש מערכת הגנה אפקטיבית כנגד טילים בליסטים. ישראל השתחררה מהחשש לתמרן וחיילי המילואים חזרו להוות את הכוח המרכזי בצה"ל. גם החברה האזרחית הוכיחה את יכולת ההתגייסות שלה. חמאס לא הצליח לגייס לצידו את ערביי ישראל ולא לגייס את הגדה להתקוממות משמעותית. בשלב זה ישראל עומדת בפני דילמה קשה בין שתי חלופות קשות. ייתכן והתפנית האסטרטגית, אם וכאשר תגיע, לא תהיה קשורה בהכרח להתפתחות אזורית אלא להתפתחות בסדר העולמי, כפי שקרה בפעמים קודמות בהיסטוריה של האזור.

מקרב בדר לתבוסה צבאית – מלחמת עזה בתפיסת חמאס

פלישת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 נתפסה בראיית חמאס כהתגשמות הנבואה על חורבן ישראל, וכמהדורה פלסטינית של קרב בדר, קרב בו הצליח כוח מאמינים קטן בפיקודו של הנביא מחמד להביס כוח גדול של אנשי קורייש ומכה שהתנגדו לנבואתו. הקרבות ב-7 באוקטובר נתפסו כניצחון אלוקי של המאמינים על אויבי אללה, ופסוקים ברוח זו שודרו לרוב. מעקב אחר המאמרים שפורסמו באתר המידע של חמאס, מרכז אלפלסטיני לאלאעלאם, נותנים הצצה לתמורות שחלו בהשקפה מתחושת הקרב האלוקי ועד להודאה כי הובסו בקרבות. לאחר הסבל הרב שהמיטו על רצועת עזה ואנשיה, נאלצים בחמאס להסביר לציבור הפלסטיני מדוע בכלל פרצו במלחמה מלכתחילה, ומדוע לא ציפו לתגובה צבאית משמעותית של ישראל, ולשכנע את הציבור הפלסטיני, במיוחד זה שברצועת עזה, שסבלם של התושבים וההקרבה לא היו לשווא.

הדיון על עתיד עזה צריך להיעשות לאור מספר חלופות

אפשר לתאר חלופות שונות לעתיד עזה. בנייר זה אציג חמש חלופות שהשיקולים לדיון ולבחירה ביניהן הן בליבה האסטרטגית ארוכת הטווח להבטחת קיומה של מדינת ישראל: השמדת היכולות הצבאיות של חמאס; ביטול שליטת חמאס בעזה; והיחסים עם ארצות הברית. שיקולים אסטרטגים פחות ליבתיים הם החזרת החטופים; הצפון; היחסים עם האזור; והלגיטימציה. החלופות המובחנות בראיית הכותב: חלופת החמאס – הבעייתית ביותר; חלופת הרשות; החלופה הצבאית-אזרחית - נראית המאוזנת ביותר במענה לשיקולים; חלופת הכאוס; וחלופת הריבונות שגם היא בעייתית מאוד. ראוי ונכון להמשיך בדיון השוואתי מורכב על מערכת השיקולים ועל החלופות ולהימנע מדבקות תפיסתית ופוליטית באחת מהן.

ביטחון משק החשמל הישראלי בעת מלחמה – תובנות לטווח הקצר והארוך

המלחמה בעזה חשפה מספר חולשות משמעותיות במשק החשמל הישראלי שאין להן פתרון מידי, אך אין תמימות דעים בנוגע למידת הנזק שייגרם במידה שהמלחמה בצפון תתרחב. תרחישי הקיצון נעים בין מספר שעות למספר ימים של עלטה בערים הגדולות ובמרכז הארץ, למספר שבועות באזורי הגבול. ההערכות תלויות גם בשלב תהליך ייצור החשמל אשר נפגע, החל מאסדות הפקת הגז, דרך תחנות הכוח, ועד קווי המתח של רשת החשמל. תרחישים אלו מחייבים את האזרח הישראלי, אשר אינו רגיל להפסקות חשמל, למעט רגיעה ואורך רוח. לטווח הארוך, המהלכים הנדרשים עבור הגברת ביטחון משק החשמל הישראלי כוללים הקמת תשתיות יקרות והקלה משמעותית ברגולציות אשר יזדקקו למספר שנים לביצוען ולתמיכה ממשלתית ישירה. מהלכים אלו כוללים חיפוש שדות גז נוספים והקמת צינורות גז לגיבוי, ביזור רב יותר של משק החשמל באמצעות טכנולוגיות סולאריות, שדרוג קווי הולכת החשמל, קידום טכנולוגיות מימן לאגירת חשמל, ואחסון רב יותר של דלקים לשעת חירום. אחת מנקודות האור של המלחמה נוגעת למעמד האזורי של ישראל בכל הקשור לחיבוריות וייצוא אנרגיה. התלות של מצרים וירדן בגז הישראלי הוכיחה את עצמה כגורם ממתן במלחמה, ותוכניות לחיבור צינורות וקווי חשמל ממדינות המפרץ לאירופה דרך ישראל זכו לתמריץ נוסף בעקבות התקיפות של החות'ים בבאב-אל-מנדב.

לחלץ את המלחמה – שיקום עזה הוא יוזמה התקפית

מלחמות ישראל, לפי תפיסת ביטחון המסורתית, נועדו לסיכול והסרת איומים צבאיים, לא לעיצוב פוליטי של המרחב. מכאן ההתמקדות המוכרת שלנו בממד הצבאי. אלא שמטרת המלחמה בעזה שאפתנית יותר – השמדת משטר חמאס. בהתאמה, מימושה תלוי בממדים נוספים. שיקום זוחל של חלקים מעזה על-בסיס ההישגים הצבאיים עשוי להשיב לידינו את היוזמה האסטרטגית, להעתיק חזרה את הלחץ אל חמאס ולשמש מנוף לחץ להשבת החטופים. זו גם הזדמנות חד-פעמית לעצב פיסית את הרצועה ההרוסה לאור אינטרסים ישראליים. כשנחלץ לבסוף מהפינה האסטרטגית אליה נקלענו, מוטב שנשוב לגישה הישראלית הצנועה למלחמות. נתמקד בהסרה יעילה של האיומים בזמן, ונותיר את עסקי ההנדסה הפוליטית למעצמות.

מה יכול להיחשב "ניצחון מוחלט"?

ניצחון והכרעה חד הם, והם מהווים את יסוד המפתח בתורת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות נשחק יסוד זה, וה-7 באוקטובר החזיר אותו למרכז העיסוק הביטחוני. ניתן להגדיר ארבעה סוגים של ניצחון: טקטי - היכולת של יחידות צה"ל לשלול את יכולת הלחימה של האויב; האופרטיבי - היכולת של הדרג האופרטיבי לפרק את המערכת הלוחמת העומדת מולו, מה שקורה כעת בעזה; אסטרטגי (או של רמת האסטרטגיה הצבאית) - היכולת להסיר את האיום הצבאי לשנים רבות קדימה; והרבתי (או של רמת האסטרטגיה הלאומית) - הניצחון הצבאי מוביל לשינוי מן היסוד של תמונת המצב האסטרטגית (שלום, משטר אחר). נראה כי 'הניצחון המוחלט' עליו מדברים בהקשר עזה הנו ניצחון אסטרטגי, שבהינתן חיבור נכון בין מהלכים צבאיים למהלכים אזרחיים וכלכליים עמוקים יוכל להביא לשקט ביטחוני יחסי של עשור ואולי יותר.

מה עומד מאחורי דרישות חמאס במשא ומתן

שיחות פאריז והמשא ומתן בין ארגון חמאס לבין ישראל בסיועם של ארצות הברית, קטאר ומצרים, חושפות את ההבדלים והגישות בין ישראל לבין חמאס ביחס למתווה הרצוי לסיום המלחמה. קשה לקבוע כיצד תסתיים המלחמה, בין היתר היות ומעורבים בה שחקנים נוספים בייחוד איראן וכלל ארגוני הפרוקסי שלה. מהפרסומים עד כה ניתן ללמוד על שני תנאים שחמאס מתעקש עליהם ולא בכדי. האחד - נסיגה ישראלית מלאה מכל רצועת עזה כולל מהפרימטר הביטחוני. השני - הפסקת אש מוחלטת שלראשונה בתולדות מלחמות חמאס וישראל בעזה תגובה בערבויות בינלאומיות. לישראל אסור להסכים לכך שתנאים אלו יהיו חלק מתמונת הסיום של המלחמה, כיוון שמשמעותם היא חזרה לסטאטוס של ה-6 באוקטובר 2023.

איך מקיימים דיון אמיתי על הערכים המקודמים על-ידי הביטחון הלאומי?

הסרת איומים היא חלק מובנה של הביטחון הלאומי. לעומת זאת, קידום עקרונות ערכיים כמו – עליונות ערך חיי אדם, למשל, בעניין שחרור שבויים וחטופים; הקמת יישובים בחבלי ארץ שנויים במחלוקת; והמחיר שמוכנים לשלם עבור מאמץ להגיע לשלום - אינו חלק אורגני של הביטחון הלאומי. לכן, שילוב של ערכים כאלו באסטרטגיית הביטחון הלאומי ויישומם צריכים להתבצע על בסיס דיון עמוק והסכמה רחבה. אלו מצריכים ניתוח סדור והגיוני על ה"למה", ה"מה" ו"האיך" ובמסגרת זו התמודדות עם המתחים המובנים שהם יוצרים מול ערכים אחרים ומגבלות אסטרטגיות ואופרטיביות. זהו דיון במאפיינים שונים מההתכתשות האמונית חסרת וסרת הטעם המאפיינת את השיח הנוכחי.

כיבוש שטח במלחמה והחזקתו – הישג מדיני-אסטרטגי וא-סימטריה צבאית לטובת ישראל

כיבוש שטח והחזקתו שהיו בעבר מרכיב מרכזי בתפיסה של צה"ל בכל רמות המלחמה, הפכו במהלך שנות הלחימה בטרור ובגרילה בעזה ובלבנון, ולאחר מכן בעימותים מבוססי האש מנגד, לעניין שנתפס כמעט בלתי רלוונטי. הטענה היא כי התעלמות משטח שנכבש כהישג בפני עצמו, היא שגיאה גדולה, משלוש סיבות: הראשונה: איבוד שטח הוא אובדן כואב לאויבנו, ולכן כיבוש שטח אויב והחזקתו (תוך פינוי אוכלוסייה לצרכי הגנתה), יחשבו מבחינתו להפסד; ברמה המדינית, החזקת שטח היא קלף מיקוח במשא ומתן מדיני; השנייה: מדובר ביתרון א-סימטרי מובהק לטובת צה"ל - רק הוא יכול לכבוש שטח, לטהרו מאויב ולהגן עליו נגד התקפות נגד; השלישית: לאחר תקופה ארוכה של 'מלחמות ברירה' בהן היינו הצד החזק, יש להכיר כי חזרנו לעידן של 'מלחמות אין ברירה', בהן כיבוש שטח והחזקתו הוא מרכיב שיש לו לגיטימציה פנימית וחיצונית. מוצע להחיל תובנה זו על מלחמה עתידית בלבנון.