מבט מבס”א מס’ 1,398, 10 בינואר 2020
תקציר: חיסולו של קאסם סולימאני עשוי להוות מפנה היסטורי במזרח התיכון כולו ובראש ובראשונה בעיראק. מדינה זו מתמודדת מזה מספר חודשים עם התקוממות חסרת תקדים שהובילה למצב של תוהו ובוהו והפכה אותה לזירת מאבק איתנים בין איראן לבין ארה”ב. כל עוד ימשך מאבק זה תתקשה עיראק לעמוד על רגליה, מה גם שלמתקוממים אין חלופה מגובשת וברורה לבעיותיה המבניות של המדינה.
מספר חודשים לפני פרוץ ההתקוממות העממית בעיראק ב-1 באוקטובר 2019 פרסם עיתונאי עיראקי מאמר נוקב תחת הכותרת “האם עיראק הינה עלה נידף ברוח?” על מנת לענות על שאלה זאת מן הראוי לבדוק את שורשי הבעיות בעיראק הבתר-בעת’ית, המעגלים הסגורים שהיא נעה בהם מאז הקמתה, והשפעתה האפשרית של ההתקוממות האחרונה על עתידה של המדינה.
כיבוש עיראק בשנת 2003 על-ידי ארה”ב ובעלות בריתה יצר ציפיות גבוהות לתהליכים של הבראת החברה, דמוקרטיזציה, רווחה כלכלית, ויציבות פוליטית. בפועל גרם המהלך לטלטלה כבירה שכמותה לא ידעה עיראק מאז הקמתה בשנת 1920. בעקבות המלחמה התרחש מעבר חד משלטון בן מאות שנים של הסונים לזה של השיעים. משמעות הדבר הייתה שמוסרות השלטון במדינה עברו לשיעים חסרי הניסיון בעוד שהסונים שנושלו ממעמדם ההיסטורי ממשיכים להיות מונעים על-ידי דחפים שכל מטרתם לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור בכל דרך אפשרית.
מעבר פתאומי וחד אחר היה מדיקטטורה חסרת מעצורים לדמוקרטיה המהונדסת מלמעלה שהאוכלוסייה שאמורה לשאת אותה על כתפיה לא עברה את התהליכים הממושכים והאיטיים שהיו אמורים להכינה למעבר זה. שינוי משמעותי אחר היה המעבר משלטון ריכוזי לשלטון מבוזר כאשר בגדאד הבירה מתקשה לקיים מנהל תקין בחלקים הפריפריאליים של המדינה. חלק מהמהפך הגדול היה גם המעבר ממפלגת שלטון אחת ויחידה, היא מפלגת הבעת’, לריבוי מפלגות ופלגים הנאבקים ביניהם על השגת כוח והשפעה. מה שהגביר ביתר שאת את האנרכיה במדינה היה פירוק צבאו של צדאם חוסיין שבשיאו הקיף כמיליון חיילים והקמת צבא מאולתר שחולשתו הגדולה שימשה קרקע פורייה לעליית מיליציות שיעיות המכונות אל-חשד אל-שעבי שחלקן הגדול סרות למרותה של איראן.
בעיה מובנית אחרת ממנה סובלת עיראק היא מעגלי האלימות האינסופיים שהיא נעה בהם והמותירים צלקות עמוקות בחברה העיראקית. כך במשך שלושת העשורים של משטר הבעת’ חוותה אוכלוסיית עיראק שלוש מלחמות מהקשות בתולדותיה: מלחמת איראן-עיראק (1980-88), מלחמת כווית והשלכותיה (1990-91) והמלחמה ב-2003. אבל גם לאחר המלחמה האחרונה לא שב השלום לשרור בעיראק כאשר פרצה מלחמת האזרחים שנמשכה עד 2008 ושהביאה לעליית הארגונים הסונים האנרכיסטים אל-קאעדה ודוולת אל-אסלאם פי אל-עיראק ואל-שאם (דאעש) שזרעו הרס ואנדרלמוסיה במדינה. המעגל האחרון שאנו נמצאים בעיצומו הוא ההתקוממות המתנהלת מזה כשלושה חודשים ועדיין אין רואים את סופה.
להתקוממות הנוכחית יש מאפיינים ייחודיים הראויים לציון. ראשית, המאבק הוא בתוך מה שמכונה “הבית השיעי”, קרי מאבק של שיעים נגד שיעים, כשהכורדים והסונים מתבוננים מהצד ואינם נוטלים בו חלק. סממן אחר של ההתקוממות הוא המאבק בין מי שמגדירים עצמם כפטריוטים עיראקים לבין שיעים עיראקים פרו-איראנים. יש גם התנגחות מוסווית בין הזרם הפרו-איראני לזרם הפרו-אמריקני. ככלל, ההתקוממות העממית מופנית נגד כל מוסדות המדינה הנתפשים כרקובים ומושחתים עד היסוד. המתקוממים הרחיקו לכת והם דורשים שינוי מן היסוד של שיטת הממשל ובכלל זה ביטול החוקה משנת 2005 שקיבעה את החלוקה העדתית של אמצעי השליטה. המתקוממים לא בחלו בצעדים חריפים נגד סמלי השלטון ומנגד נקטו המיליציות ומנגנוני הביטחון צעדים אלימים שהביאו למותם של מעל 500 בני אדם. בתוך כך מתנהל מאבק במישורים רבים על הזהות הלאומית והדתית, על אמצעי השליטה בכלכלה, בצבא, ובמוסדות השלטון, ועל האוריינטציה של המדינה.
הגורם “המתווך” כיום בין המתקוממים לבין מוסדות השלטון הוא המנהיג השיעי העליון אייתוללה עלי סיסתאני התומך לכל אורך הדרך בדרישות המתקוממים. גורם אחר שמפגין נוכחות בולטת ומחזק כוחו בעקבות האנרכיה השוררת במדינה הוא הנהגות השבטים המנסות למלא את החלל השלטוני שנפער עם התפטרות ראש הממשלה עבד אל-מהדי, השיתוק שפוקד את הפרלמנט וחוסר היכולת להגיע לעמק השווה באשר לדרכים למציאת פתרון לבעיות העומק של המדינה.
מה שמסבך ביתר שאת את הבעיות המבניות הללו הוא העובדה שעיראק אחוזה בצבת בין שני כוחות חיצוניים אדירי כוח שאין לה יכולת לשלוט עליהם או להכריע ביניהם. בצד האחד ניצבת ארה”ב שפתחה את תיבת פנדורה אך אינה יודעת כיצד להיחלץ ממנה. עד לאחרונה כל רצונו של ממשל טראמפ היה להסתלק מעיראק תוך מזעור נזקים לארה”ב ולסביבה, אך הדברים התגלגלו בניגוד לרצונו. מנגד עומדת איראן המבקשת להמשיך ולהרחיב את השפעתה ככל האפשר. למעשה טהראן ממשיכה את מלחמת איראן-עיראק באמצעים אחרים: השתלטות על המדינה על-ידי “עוצמה רכה” Soft Power)) והפיכתה למה שמכונה באנגלית Frenemy. עשרים שנה לאחר המלחמה הפכה איראן מאויב מושבע לבעלת השליטה הגדולה בעיראק.
לאחרונה המאבק בין ארה”ב לבין איראן על השליטה בעיראק עלה מדרגה כאשר התפתח עימות חזיתי הנמצא בעיצומו בין כוחות עיראקיים פרו-איראניים לארה”ב. בעקבות התקפת מיליציה פרו-איראנית על בסיס אמריקני שהביאה למותו של קבלן אמריקני ולפציעתם של מספר חיילים אמריקנים תקפה ארה”ב ב-29 בדצמבר 2019 בסיס של ארגון כתאיב חזיבאללה הנתמך על-ידי איראן וגרמה למותם של 25 מאנשי הכתאיב. זמן קצר לאחר מכן צרו מיליציות פרו-איראניות של אל-חשד אל-שעבי על השגרירות האמריקנית בבגדאד וזרעו הרס בסביבה בלא שצבא עיראק ינסה למנוע את הדבר. אמנם אנשי המיליציות נסוגו לאחר יום ממתחם השגרירות אך תגובתו של ממשל טראמפ לא בוששה לבוא. ב-2 בינואר 2020 הוא הביא להריגתו של קאסם סולימאני מפקד כוח קודס והאחראי על פעילות משמרות המהפכה האיראניים מחוץ לאיראן. אתו נהרגו עוד תשעה אנשים ובהם סגן מפקד אל-חשד אל-שעבי המכונה אבו מהדי אל-מהנדס.
ההתקוממות העממית הצביעה בבירור על התגבשות פטריוטיזם עיראקי-שיעי אנטי איראני מובהק ומנגד על התחזקות הזרם האנטי-אמריקני הדורש מארה”ב להסיג כוחותיה מהמדינה. השאלה הגדולה היא כוחו של איזה מהזרמים יגבר. כפי שהדברים נראים כעת ספק אם יש לאל ידו של המחנה המתנגד לאיראן לסלקה מכל מוקדי הכוח שהתפרשה בהם ברחבי המדינה. קשה אף לראות כיצד איראן תוותר על ההשפעה הפוליטית, הכלכלית והאסטרטגית שהשיגה מזה עשרים שנים. אם זאת קשה לראות שממשל טראמפ, עם כל רצונו להסתלק מעיראק, יוותר בנקודה זו לאחר שטהראן ותומכיה אתגרו אותו בצורה כה חמורה. לכן, כל עוד ימשך המאבק בין איראן לבין ארה”ב על אדמת עיראק תתקשה המדינה לעמוד על רגליה, מה גם שלמתקוממים אין חלופה מגובשת וברורה לבעיותיה המבניות של המדינה.
במאמר שפרסם לאחרונה טען פרשן שיעי בשם סג’אד תקי כאט’ם ש”המשבר בעיראק אינו נובע מכך שהיא מדינה מאוחדת שמבקשים לפלגה כי אם מדינה מפולגת שמבקשים לאחדה בכוח”. עצתו היא שכל אחד משלושת חלקי עיראק ילך לדרכו היות וזה מה שמתרחש בפועל. ואכן נראה שבעוד שעיראק הערבית-שיעית נמצאת בעיצומו של משבר חסר תקדים, האזור הסוני רגוע למדי ואילו החבל הכורדי משגשג, דבר שיכול לקדם את סדר היום לפתרון של פדרציה עיראקית. ואולם לאחר האירועים האחרונים נראה הפתרון לבעיותיה של עיראק רחוק מאי פעם.
* פרופ’ בנג’ו היא חוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ומרצה במרכז האקדמי שלם.