מבט מבס"א, מס' 2,304, 17 בספטמבר 2024
תקציר: הדעה הקוראת לישראל לצאת למבצע להרחקת חזבאללה מהגבול היא בעייתית, שכן גם אם המבצע יסתיים בהצלחה, תנאי הסיום שלו יצרו עבור חזבאללה תנאי פתיחה משופרים ללחימה אחרי המבצע – אופרטיבית ומדינית. לפחות בדיון הציבורי לא הוסבר כיצד תכפה ישראל את סיום הלחימה על חזבאללה והציר. יתרה מזו, לא ברורה החתירה להסדרה נוספת בנוסח החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שכן גם ההחלטה המקורית מעולם לא נאכפה. ספק אם במצבה של ישראל דהיום – מצב הצבא, הכלכלה, יחסי החוץ והלגיטימציה – נכון ליזום לחימה עצימה בחזית שנייה. ישראל תשגה אם תנהג מול הציר באופן שידחוף אותו לאמץ מטרות מלחמה עצמאיות משל עצמו. (ולא רק לפעול כנגזרת של הלחימה בעזה).
אחת ההחלטות הנכונות היחידות שקיבלה ישראל במלחמת חרבות ברזל, הייתה להגדיר את עזה כזירה ראשית בה תנוהל מתקפה, ואת יתר הזירות כזירות משניות שבהן תנוהל מגננה. המונחים מתקפה ומגננה הם מערכתיים ואסטרטגיים, בניגוד להתקפה והגנה שהם מונחים טקטיים. בזירה המוגדרת למתקפה המטרה היא לשנות את המציאות האסטרטגית-מדינית, ואילו בזירה המוגדרת למגננה המטרה היא למנוע שינוי במציאות.
ההחלטה להגדיר את לבנון כזירה משנית בה תנוהל מגננה הייתה נכונה בנסיבות המלחמה, אך גם בשל הקושי האובייקטיבי לקבל החלטה אחרת. מאתגר להגדיר מטרה למתקפה נגד חזבאללה שתעמוד בשלושה תנאים מצטברים: הראשון, שתייצר מציאות אסטרטגית-מדינית טובה יותר; השני, שהמציאות החדשה תהיה יציבה ותמשך לאורך זמן; והשלישי, שמחיר המלחמה לא יאפיל על הישגיה. מאחר שחזבאללה הוא המייצג האותנטי של העדה השיעית בלבנון, הקבוצה האתנית הגדולה במדינה, ומאחר שאחרי המלחמה איראן צפויה לשקם את כוחו, הרי שקשה לשרטט מתאר מלחמה המשנה מהיסוד את המציאות בשנים שלאחריה. מורכב לנמק מדוע אחרי המלחמה המצב לא יחזור בהדרגה לקדמותו. ניתן לפגוע בארגון ולגבות ממנו ומלבנון מחיר, אך גם ישראל תשלם מחיר משמעותי – בעיקר לאחר שלא מנעה את כניסת חזבאללה לעידן הטילים המדויקים.
יתרה מזו, מדינה רצינית אינה יוצאת למתקפה שהיא אינה יודעת כיצד לסיימה. ישנן מספר דרכים עקרוניות לסיום מלחמה, אך מציאת הדרך שתכפה על חזבאללה את סיום המלחמה אינה מובנת מאליה. קשה לראות כיצד ניתן לשלול מחזבאללה את יכולת הלחימה, לפחות לא בעלויות מתקבלות על הדעת, וקשה לראות כיצד הארגון מאבד את הרצון המדיני להילחם – אם המלחמה לא פרצה כתוצאה ממסיקלקולציה. מחיר המלחמה שחזבאללה לוקח בחשבון הנו משמעותי, וגביית המחיר שהארגון כבר לקח בחשבון יתקשה להשפיע על שיקוליו. לפחות בחומרים הגלויים שפורסמו בישראל, קשה לאתר חשיבה מספקת בשאלה כיצד לכפות על חזבאללה או על הציר השיעי את סיום המלחמה שלא על דרך "הכרעה", שספק אם היא מעשית במחיר סביר ובמציאות השוררת כיום.
כשפרצה מלחמת חרבות ברזל, חזבאללה ואיראן ביקשו לייצר לישראל דילמה רב-זירתית שתגביל את חופש הפעולה שלה לבצע את המתקפה המתוכננת בעזה. ארצות הברית התגייסה למניעת פריצת מלחמה רב-זירתית בעצימות גבוהה, כדי שישראל תוכל לרכז מאמץ במתקפה בעזה. ואכן, כחלוף מספר שבועות, התברר שהאסטרטגיה הראשונית של חזבאללה ואיראן כשלה, וישראל לא הגבילה את מאמציה בעזה בשל האתגר שהציבו בפניה חזבאללה, איראן והשלוחים. לפיכך, חזבאללה שינה אסטרטגיה ולמעשה חתר לשלם לחמאס את "דמי ההשתתפות" הנמוכים ביותר האפשריים במלחמה. המסגור האסטרטגי החדש של חזבאללה היה הימנעות מהצבת יעדים עצמאיים לעימות, תוך נכונות לסיימו לכשיסתיים העימות בעזה. כלומר, חזבאללה שימש כ"כינור שני" לחמאס, ולא הציב מטרות נוספות, בילטרליות מול ישראל, אותן הוא מבקש להשיג. חזבאללה הגביל עצמו לירי בעצימות בינונית, נגד מטרות צבאיות בלבד, ובעומק של עד כעשרה קילומטרים. האסקלציה של חזבאללה הייתה בעיקרה תמונת מראה לאסקלציה שיזמה ישראל עצמה. חזבאללה אמנם הרג אזרחים ישראלים, אך לפחות במחצית הראשונה של 2024 הוא עשה זאת בשוגג – תופעה המוכרת גם מהצד הישראלי (מספר ימים לאחר שחזבאללה הרג בשוגג 12 אזרחים במג'דל שאמס, ישראל הרגה בשוגג תשעה אזרחים בדרום לבנון).
ישראל הייתה אמורה לאמץ בחום את האסטרטגיה החדשה של חזבאללה, שכן מתוך קשת האסטרטגיות האפשריות שהיו פתוחות בפני הארגון, זוהי הנוחה ביותר לישראל. זוהי האסטרטגיה של חזבאללה המממשת באופן אופטימלי את הרצון הישראלי לשמר את לבנון כזירה משנית, בה מתנהלת מגננה. הדבר הרציונאלי, אם כן, היה לקבל את המסגור האסטרטגי של חזבאללה, ולפעול כדי לשמרו תוך הפחתת החיכוך למינימום. לא נכון לישראל לדחוף את הארגון להסלמה, ועוד יותר לא טוב להתנהל באופן העלול לדחוף את הארגון לאמץ מטרות עימות משל עצמו; כלומר, להגדיר לעצמו מטרות בילטרליות שאותן יבקש הארגון לממש בטרם יסכים לסיום העימות, ולא רק עימות המתנהל כנגזרת של המלחמה בעזה.
בראשית המלחמה קיבלה ישראל, מיוזמתה, שתי החלטות בעייתיות. הראשונה, לפנות מאזרחים את יישובי קו המגע בצפון. והשנייה, להכניס צבא לתוך הישובים. החלטות אלה יצרו את הפינוי הנרחב בצפון, הלוחץ את המערכת הלאומית, והביאו בראשית המלחמה את האש של חזבאללה לתוך היישובים. אמנם שני הצדדים פינו את אוכלוסייתם האזרחית מאזורי הגבול, אך רק ישראל דורשת מחזבאללה תנאים מוקדמים להחזרת אוכלוסייתה. חוסר סימטריה זה מקשה על ישראל במשא ומתן הקינטי והדיפלומטי.
יודגש, שישראל לא "הרוויחה" את היכולת לכפות על חזבאללה את סיום העימות בצפון בטרם תסתיים המלחמה בעזה, או לכפות עליו להרחיק את כוחותיו מהגבול בשגרה שתתקיים לאחר שהעימות בעזה יסתיים. ישראל אינה יכול לבקש להרוויח זאת, במחירים סבירים ותחת הגדרה של זירה משנית ומגננה. נסביר על דרך המשל, נניח שעוצמתה של ישראל כפולה מזו של חזבאללה. ישראל מפעילה 5% מכוחה (הכפול), והארגון מפעיל 10% מכוחו, כך שהצדדים נמצאים בתיקו. אם ישראל תכפיל את הכח שהיא מפעילה ל-10%, הארגון יכפיל את הכח שהוא מפעיל ל-20%, והצדדים שוב יימצאו בתיקו. ברמות העצימות הנמוכות, יחסית, הצדדים תמיד עשויים להימצא בתיקו, שאינו מאפשר לישראל לבוא בדרישות אסטרטגיות לחזבאללה. על מנת להימצא ביתרון, על ישראל להפעיל 70%, 90% או אף 100% מכוחה, אך עימות כזה אינו נמצא בפרופורציה לנושאי המחלוקת ובוודאי שאינו עומד בהגדרה של זירה משנית ומגננה. למעשה ישראל נמצאת בחסרון בחלק הנמוך של ציר דומיננטיות ההסלמה (escalation dominance), ותיקו בו ישראל מפעילה 5% מכוחה והארגון 10% מכוחו, עדיף מתיקו בו הצדדים מפעילים 10% ו-20% מכוחם, בהתאמה.
יש הטוענים שעל צה"ל לצאת למתקפה שמטרתה הרחקת חזבאללה מהגבול, על מנת להסיר את איום הפשיטה והירי שטוח המסלול על יישובי הצפון. טענה זו תמוהה הן בהיבט האופרטיבי והן בהיבט האסטרטגי. אם חזבאללה יבקש לפגוע ביישובי הצפון ולמנוע את חזרתם התושבים לבתיהם, הרי שסט הכלים האופרטיביים העומדים לרשותו יאפשר לו לעשות זאת גם מטווח של עשרה ועשרים קילומטרים. הניסיון למסגר סיטואציה אסטרטגית באמצעות טווח מערכת נשק מסוימת – תמוה. יתרה מזו, רעיון למבצע להרחקת חזבאללה מהגבול סובל משני חסרונות הקשורים זה בזה. הראשון, הוא נעדר מנוף לכפיית סיום הלחימה. הוא הרי אינו שולל מחזבאללה את יכולת הלחימה ואינו גובה ממנו מחירים שהארגון לא לקח בחשבון, או מצר את חופש הפעולה האסטרטגי של הארגון והציר. והשני, תנאי הסיום של מבצע כזה יוצרים לחזבאללה תנאי פתיחה משופרים למלחמת ההתשה שלאחריו, הן אופרטיבית והן בהיבטי לגיטימציה.
בכלל, קשה להבין את החתירה להרחקת יחידות חזבאללה מקו המגע בהסדרה בנוסח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701. החלטה 1701 המקורית מתה ביום בו נולדה, ומעולם לא נאכפה. ואכן, מאתגר לשרטט מנגנון אכיפה רציני למשטור היערכותו של חזבאללה במרחבים ובכפרים השיעים, ובעיקר – כזה שייושם בעקביות במהלך השנים שאחרי העימות. לכן, לא ברור מדוע לשלם את מחיר ההסלמה, רק בכדי להגיע להסדרה שאנו יודעים מלכתחילה שאינה אכיפה וככל הנראה לא תקוים לאורך זמן.
לדרך הבעייתית של ניהול המלחמה מאז ה-7 באוקטובר יש השלכות, וישראל דהיום חלשה משהייתה ב-6 באוקטובר. כמעט 5,000 חיילים נהרגו או נפצעו, השחיקה הלוגיסטית מכבידה ומלאי החימושים הצטמצם. יחסי החוץ התדרדרו, היכולת לרתום את הקהילה הבינלאומית פחתה, הלגיטימציה התערערה, שרשראות האספקה מקרטעות והכלכלה מדממת בקצב הולך ומחמיר. מצב חדש זה מייצר שני אתגרים. הראשון, ירידה ביכולת של ישראל לנהל מלחמה רצינית נגד חזבאללה – כזו שיש בה תוכנית ברורה להמרת תשומות מבצעיות למצבי סיום אסטרטגיים-מדיניים מתמשכים, וכן כזו שיש בה מנוף ברור לכפיית סיום המלחמה. והשני, החשש שחזבאללה ואיראן ינצלו את היחלשותה של ישראל ויאמצו מטרות מלחמה עצמאיות, שאינן קשורות בעזה. ניהול שני אתגרים אלה אמור היה להיות המצפן האסטרטגי על פיו מנווטת ישראל, אילו היה לה כזה.
חזרת תושבי הצפון לבתיהם צריכה להתבצע בהדרגתיות על בסיס דה-אסקלציה בחזית זו, שיפור משמעותי של ההגנה, הוצאת הצבא מהישובים, תמריצים כלכליים, סיום הלחימה בעזה תוך עמידה ביעדים בני-השגה, ובעיקר – על בסיס המצב האסטרטגי בכללותו.
מי שמקבל כיום החלטות, חייב להכיר במציאות השוררת בפועל. כעס, עלבון, ראוותנות ואגו אינם הערכת מצב או אסטרטגיה, אך ייתכן שבפועל דווקא אלה הכווינו את ישראל. היא זו שהסלימה בעקביות את עצימות הלחימה בצפון, ללא פוטנציאל רווח נראה לעין ותוך החמרת המצב בזירה זו. במהלכים כמו חיסול פואד שוכר, ישראל היא זו שיצרה סיכון לדחיפת חזבאללה לאימוץ מטרות שאינן קשורות בלחימה בעזה. מהלכים כאלה אינם עקביים עם הגדרת לבנון כזירה משנית בה מתנהלת מגננה, וזאת כשהתנאים והנסיבות השוררים כיום מתקשים לתמוך בתזה רצינית להפיכת לבנון לזירה ראשית בה מתנהלת מתקפה.
אל"מ (מיל') רון טירה הוא טייס לשעבר ומשרת במילואים בתחום תכנון המערכה בחיל האוויר. מחברם של ספרים ומאמרים רבים בתחום כוח אווירי ואסטרטגיה.