מבט מבס”א, מס’ 1,913, 2 בפברואר 2021
תקציר: מניעת גירעונה של איראן באמצעים צבאיים במקרה של כשלון המאמץ למניעת מהלך זה באמצעים מדיניים, היא חובה מקצועית צבאית עליונה. התרשלות בבניית היכולת לממשה היא בלתי מתקבלת על הדעת ובלתי נסלחת. מנאומו ב-26 בינואר נראה שהרמטכ”ל כוכבי דבק בחובה מקצועית ומוסרית זו בנחישות גבוהה.
מוכנות צבאית להכרעה מהירה היא אמצעי חשוב למניעת מלחמה. לכן היא מהווה כלי מרכזי בארגז הכלים המדיני והשתקפותה בהתבטאויות פומביות של הדרג המדיני והצבאי, בתרגילים, ובהפגנות כוח אחרות מתחייבת לא רק מסיבות פרקטיות אלא אף מוסריות.
קלאוזביץ הגדיר את תפקידי הדרג המדיני והצבאי בצורה חדה וברורה: המדינאי נדרש למנוע מלחמה ואיש הצבא נדרש לסיימה, אם תפרוץ, מהר ובזול ככל האפשר ועם הישגים צבאיים משמעותיים שיקנו לדרג המדיני קלפים חזקים במו”מ המדיני.
מההבדל בתפקידי המדינאי ואיש הצבא נובע ההבדל באופי מנהיגותם ובאופן התבטאותם הפומבית: מהמדינאי מצופה שיתנהג כ”שוטר הטוב” ברוח “מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה” על מנת לאפשר את מיצויים המלא של המשאבים המדיניים למניעת מלחמה; כך נהגו לוי אשכול ב-1967 ויצחק שמיר ב-1991. מאיש הצבא מצופה שמנהיגותו תהיה כשל “סוס אביר שיש קושי לבולמו”, תוך קבלת מרות הדרג המדיני.
המדינאי חייב לרדת מיצועו בבוקר ולעלות עליו בלילה כשהוא אופטימי ביחס לאפשרות מניעת מלחמה. מאופטימיות זו תישאב העוצמה הדרושה לנטילת הסיכונים המדיניים למניעת מלחמה. גישת איש הצבא לתפקידו חייבת להיות הפוכה לחלוטין על מנת שיוכל לספק לסיכונים המדיניים “רשת ביטחון” צבאית אמינה. נדרשת ממנו ראייה קבועה של “צל הרים כהרים” ומוכנות קבועה להתמודדות במקרה של התממשות התרחיש הצבאי הקשה ביותר. במקרה הישראלי תרחיש זה הוא “מקרה הכל”.
בספרו איש הצבא והמדינה מגדיר סמואל הנטינגטון את גישת איש הצבא לתפקידו במילים אלה:
אם למדינת אויב יש את היכולת לפגוע בביטחון של מדינה שכנה חיוני להניח שהיא תעשה זאת. ביטחון המדינה מחייב לייחס לאויב את הכוונות והתחבולות המסוכנות ביותר… אסור שהחשיבה הצבאית תיצבע במשאלות לב… איש הצבא צריך להתייחס אך ורק לעובדות, למספרים קשים, לאכזריות מנהיגי האויב ולתרחישי אימה אפשריים.
מופת לגישה הנדרשת מאיש הצבא לתפקידו ניתן ללמוד מסטנוגרמת דיון הערכת המצב שהתקיימה במטכ”ל ב-19 במאי 1967: ראש אמ”ן, האלוף אהרון יריב, העלה שלוש סיבות אפשריות לכניסתם המפתיעה של הכוחות המצריים לסיני, ושלוש דרכי פעולה סבירות אפשריות להפעלתם. לרמטכ”ל רבין הוא המליץ להתייחס בתוכניתו המבצעית לדרך הפעולה האפשרית השלישית, אותה העריך כמסוכנת ביותר: מתקפה מצרית לשטח ישראל. רבין הגיב על המלצתו כך: “אדון עתה באפשרויות לא לפי סבירותן, אלא לפי סכנתן. הסכנה העיקרית היא מתקפה כוללת מצרית, סורית, ירדנית, עם פתיחה אווירית שכלפיה עלינו להיות ערוכים”. כידוע זה התרחיש שהתממש בדיוק נמרץ.
במפגש בין המדינאי לבין איש הצבא חיוני שהמדינאי ידבק בגישתו המדינית רודפת השלום ואילו איש הצבא ידבק בגישתו המיליטריסטית. דבקותו של כל גורם בגישה הנדרשת ממנו נועדה לאפשר למדינאי לקבל את ההחלטה המאוזנת ביותר האפשרית; זו שתמנע פרוץ מלחמה בטרם מיצויים של המשאבים המדיניים שעשויים היו למונעה מחד גיסא, או לנהלה באופן מדיני וצבאי מיטבי והיה ותפרוץ, מאידך גיסא.
הידיעה שיציאה למלחמה או הימנעות ממנה היא תוצאת החלטה מאוזנת היא המפתח להשגת קונצנזוס לאומי גדול – תמיכה “מקיר לקיר” – להחלטת הממשלה. ללא תמיכה זו לא תיתכן בחברה דמוקרטית התגייסות לאומית טוטלית תוך נכונות לשאת בתוצאות האפשריות של פתיחה במלחמה או הימנעות ממנה.
* ד“ר חנן שי הוא מרצה לחשיבה אסטרטגית מדינית וצבאית בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר–אילן