מבט מבס”א מס’ 474, 23 מאי 2017
תקציר: טורקיה בראשות הנשיא ארדואן, נמצאת במצב בעייתי מבחינה ביטחונית וכלכלית. ארדואן, אשר מנסה להנהיג את המדינה לפי תפיסתו, קיבל אישור בעזרת משאל העם להמשיך להנהיג בדרכו האסלמיסטית. ארדואן יצא באחרונה במתקפת מילים חריפות נגד ישראל בהקשר הפלשתיני וביחס של ישראל לעזה ולירושלים. ייתכן שההתקפה הייתה חלק מהמאמץ הטורקי לקנות לבבות במדינות ערב.
חודשים רבים לא הועלה שם ישראל בשלילה בדעת הקהל בטורקיה, אם כי הייתה זאת תקופה מתוחה ביותר שבמהלכה הרבה הנשיא ארדואן לתקוף את ״אויביה של טורקיה״, הן בהקשר לניסיון ההפיכה שנכשל והן בהקשר להתנגדות העולם למהלכיו לפני משאל העם שיזם. והנה, לפתע, לאחר שהעביר את השינויים שרצה במשאל העם, גם אם ברוב קטן ביותר, יצא הנשיא במילים חריפות נגד ישראל – בהקשר הפלשתיני בכלל ובהקשר ליחסה לעזה ולירושלים בפרט. התגובה בירושלים לא איחרה לבוא, גם כן בחריפות יוצאת דופן ובעלת אופי אישי.
יש לזכור כי המדובר בנשיא שתפיסת עולמו אסלאמיסטית. בבחינה מדוקדקת של התפיסה אפשר לומר שהיא דומה מאוד לזו של האחים המוסלמים, או של חמאס, ללא מרכיב הטרור. שום הסכם עם ישראל ושום אינטרס כזה או אחר לא יגרמו לשינוי באידיאולוגיה שמכוונת את נשיא טורקיה, וכדאי לא לשגות באשליות בהקשר זה. הוא עומד בראש תנועה אסלאמית והוא בעל תפיסת עולם אישית אסלאמית.
הוא אמנם אינו יכול להתעלם לחלוטין מכך שכמעט מחצית מעמו חושבים אחרת, ורבים האזרחים שתפיסת עולמם חילונית או לפחות כזאת שאינה רואה את מעורבות האסלאם בפוליטיקה כצעד נכון, אבל מפלגתו, והוא בראשה, מובילה קו שונה. משאל העם האחרון נותן לו, לדעתו, הצדקה לנהל את מדיניותו לפי תפיסתו, זאת משמעותה של הצבעת הרוב בעד הצעותיו באשר לשינוי מרכזי הכובד הפוליטיים במדינה. פוליטית ומבנית – משאל העם יאפשר לנשיא המדינה לשלוט ללא מיצרים, אך בה בעת היה זה עוד אישור לדרכו האסלאמיסטית.
חשוב להדגיש כי לא מדובר בגחמה אישית, גם אם יש תרומה של הדובר לסגנון. תפיסת העולם האסלאמיסטית בטורקיה רחבה ביותר, ובגינה קשה לרבים להסכים עם שליטת היהודים בירושלים העתיקה ועם השליטה של ישראל בפלשתינים. מדינה יהודית חזקה בלב מה שהיה פעם האימפריה העות’מאנית אינה עניין קל לעיכול לכל מי שתפיסת עולמו הפוליטית מעוצבת במידה רבה על ידי תפיסת עולם דתית-אסלאמית, ולא נכון להפוך זאת לעניין אישי.
לטורקיה צרות רבות שאינן קשורות כלל וכלל לישראל, והן העומדות בלב העיסוק הטורקי. הראשונה שבהן היא האפשרות (הקלושה לדעתי) שכתוצאה מהכאוס בעיראק ובסוריה והסיוע של הכורדים ללחימה (של ארה״ב) – תוקם מדינה כורדית לאורך גבולותיה הדרומיים של טורקיה. אפשרות זו מדירה שינה באנקרה. לדאגה הזאת שותפים כמעט כל הטורקים, מאחר שהתממשות האפשרות הזו מאיימת על שלמות טורקיה, שבה חי רוב העם הכורדי. הטורקים חוששים שמדינה כזאת, או ישות עצמאית, גם אם אינה מדינה במלוא מובן המילה, תהיה צעד ראשון בתהליך שיביא לקריעת חלקים חשובים בצד הדרום-מזרחי של המדינה, המאוכלס על-ידי כורדים. טורקיה עלולה למצוא עצמה במלחמה בתוך שטחי סוריה ועיראק כדי למנוע את החלום הכורדי, וזה לא יהיה קל.
בעיה גדולה אחרת היא הזהות הטורקית וקשריה עם אירופה. טורקיה חברה בנאט״ו, צבאה הוא שני בגודלו בארגון רק לצבא ארה”ב. במשך שנים רצתה טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי, וכדי לעמוד בסטנדרטים האירופיים הייתה מוכנה לשלם על כך מחירים פנימיים לא פשוטים. באופן אירוני, סירוסו של הצבא ככוח בעל משמעות בזירה הפנימית החל כחלק ממאמצי טורקיה להצטרף לאיחוד. אך אובדן כוחו של הצבא, כתוצאה מתהליך זה, הוא שאפשר את צמיחתה של תנועה אסלאמית המרחיקה כיום את טורקיה מסממנים אירופיים, תוך כדי חיזוק שלטון היחיד שממנו פחדה אירופה בגלל עוצמת הצבא.
כיום די ברור שאין סיכוי שאירופה תקבל את טורקיה לקרבה. המאבק הפומבי ערב משאל העם עם קנצלרית גרמניה ושלטונות הולנד צבע את התמונה הברורה הזאת בצבעים עזים, כך שאין מי שחושב היום אחרת. לטורקים תמיד הייתה תחושה שמדובר במשחק אירופי ולא בכוונה אמיתית. כפי שאמר לי טורקי בכיר, בוגר אוניברסיטה מכובדת בשווייץ, לפני כ-15 שנה: “אירופה לא תיתן לצריחי המסגדים לעבור את קו המגדלים של הכנסיות”. זה נאמר בעת שבשני הצדדים הייתה התחזקות של המגמה החילונית, וודאי שזה נכון היום, כשטורקיה אסלאמית יותר ואירופה נלחמת מלחמת תרבות נגד זרים (מהגרים) כה רבים. אירופה לא תפתח את דלתותיה לטורקים, ועל טורקיה להחליט לאן פניה מועדות.
ניסיון טורקי לחזר אחרי העולם הערבי המוסלמי-סוני נדון כנראה לכישלון. הערבים מתעבים את הטורקים, כי זיכרונות היחס של האימפריה העות’מאנית לנתיניה הערבים לא פג. אפילו האחים המוסלמים במצרים התנערו מהקשר עם טורקיה בתקופה הקצרה שהם שלטו בקהיר, ובוודאי נכונים הדברים כיום, כשאין שום מאחז של האחים בעולם הערבי.
ייתכן שההתקפה על ישראל בעניין הפלשתיני הייתה חלק מהמאמץ הטורקי לקנות לבבות במדינות ערב, אבל נראה שזה ניסיון שלא יצלח. טורקיה יכולה אולי למלא צרכים של גורמי חמאס, אבל אין לה סיכוי לזכות בכתר ההובלה הסוני שאליו היא שואפת, ולו רק בזכות היותה האימפריה הסונית האחרונה. חלומות הח’ליפות הטורקית לא יתממשו, כי שום ערבי לא שש לראות בטורקים כמי שינהיגו אותו.
לטורקיה מצפה גם תקופה כלכלית לא פשוטה. הכלכלה צמחה תחת שלטון ארדואן, אך טורקיה זקוקה להשקעות ענק כדי להמשיך את התנופה, ושינוי אופי השלטון במדינה לא יקל את הגעתן של השקעות חוץ. כיצד יעמוד המשטר מול לחץ כלכלי קשה לדעת, אך ברור שיתקשה להאשים אחרים אחרי שחיסל כל אופוזיציה פעילה, והוא אחראי באופן ברור ובלעדי למצבה של טורקיה.
כדאי לשים לב שהן במשבר ההפיכה הכושלת והן לפני משאל העם, לא עלה שמה של ישראל ברשימת הגורמים השליליים. הטענות הבוטות שמורות לישראל בהקשר הפלשתיני. זה ראוי לתגובה מתאימה, אך אין להפוך זאת לעניין אישי ואין לבטל את האינטרסים המשותפים לשתי המדינות, הן בתחומי הכלכלה והאנרגיה והן ברצון המשותף להגביל את כוחה של איראן. כדאי להרגיע, אבל להתנהל בהמשך בתקיפות וללא אשליות.
פורסם לראשונה ב ישראל היום 11.5.2017
* האלוף (מיל’) יעקב עמידרור הוא עמית בכיר ע”ש רוסהנדלר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. משמש גם כעמית בכיר במרכז ג’מנדר של JINSA. היה היועץ לביטחון לאומי של רה”מ וראש המטה לביטחון לאומי. שירת כמפקד המכללות הצבאיות וראש חטיבת המחקר באמ”ן.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.