מבט מבס”א מס’ 2,037, 19 במאי 2021
תקציר: קשה ליהודים ישראלים לקבל כי מקור ההנעה העיקרי של הפרעות הוא מאבק לאומי שמוכוון בתכליתו לחיסול ריבונות המדינה היהודית.
מדינת ישראל ומנהיגיה מתייראים מהכרת הפורעים הערבים כאויב, שהרי מדובר פורמלית באזרחי ישראל.
המכשול להמשגת המציאות טמון בא־סימטריה שנוצרה במהלך השנים בין יהודים לבין ערבים בישראל. בחריש התודעתי העמוק שהופעל בחברה הישראלית על-ידי שליחי “דת זכויות האדם”, יהודים בישראל הלכו ונטשו את כמיהתם הלאומית והמירוה בשאיפה לחברה אזרחית שוויונית. באותה עת, בגיבוי ובתמיכת מגמות זכויות האדם, הערבים בישראל זרעו תודעת מאבק לאומי. גם עכשיו, בהתכחשות יהודים ישראלים לממדי העומק של המאבק הלאומי הערבי, מבקשים לתלות את מניעי הפרעות בתסכול הנובע מקיפוח אזרחי.
זו במידה רבה תעמולת כזב. בעשור האחרון הושקעו במגזר הערבי משאבים ממשלתיים חסרי תקדים, כולל הקצאת קרקעות בנגב ובגליל במחירים מופחתים פי עשרה מהמחירים בהם משווקות קרקעות מדינה בישובים יהודיים. גם במערכות החינוך הושקעו בישובים הערביים משאבים רבים המתבטאים בין היתר בעובדה שמחצית מתלמידי הרפואה בטכניון הם ערבים ישראלים.
ועדיין קשה ליהודים ישראלים לקבל כי מקור ההנעה העיקרי של הפרעות הוא מאבק לאומי המוכוון בתכליתו לחיסול ריבונות המדינה היהודית. מדובר באיום קיומי מהסוג שהתרחש בנובמבר 1947, ובמציאות זו מחוללי המאבק הם אויבים.
מבחינה פסיכולוגית, המציאות המתנפצת בערים המעורבות מפגישה יהודים עם מצוקה קשה לא פחות מזו שחוו בגרמניה בליל הבדולח. שם כששרפו בתי כנסת יכלו יהודים לייחס את מר גורלם לקיומם בגלות כמיעוט חסר הגנה. עכשיו במדינתם הריבונית במולדתם ההיסטורית שוב נשרפים בתי כנסת כמו שם, למרות צבא ומשטרה האמורים להבטיח שכאן זה לא יקרה. מכאן צומחת תחושת השפלה לאומית לאותם יהודים שנותר בהם רגש כבוד לאומי, שלא לדבר על אובדן הביטחון האישי. למרות כל עוצמתה של ישראל, שוב מוצא עצמו העם היהודי – בלב מולדתו – במאבק על יסוד קיומו הריבוני. זו מלחמת קיום. לא פחות.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-18.5.2021.
* אלוף (מיל‘) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה“ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.