ערבויות ונורמות בינ”ל
ומלחמת רוסיה-אוקראינה
מאת פרופ’ שמואל סנדלר
מבט מבס”א מס’ 2,169, 17 במרץ 2022
תקציר: במסיבת עיתונאים שקיים שגריר אוקראינה בישראל בבקשה לעזרה מישראל הוא השווה בין המצב בארצו לאחר הפלישה הרוסית לבין מצבה של ישראל במלחמת ששת הימים. כמובן שאין מקום להשוואה זו, חוץ מאשר בהיבט אחד. בשני המקרים היו בידי שתי המדינות המאוימות ערבויות בינ”ל שהתבררו כלא שוות את הנייר שעליהן היו חתומות המעצמות. לכן, בעולם שבו ערבויות בינ”ל אינן מספקות ביטחון אמין על רה”מ בנט להמשיך במדיניות הזהירה או מדיניות “ההליכה בין הטיפות” שאותה אימץ.
במסיבת עיתונאים שקיים שגריר אוקראינה בישראל בבקשה לעזרה מישראל הוא השווה בין המצב בארצו לאחר הפלישה הרוסית לבין מצבה של ישראל במלחמת ששת הימים. כמובן שאין מקום להשוואה זו, חוץ מאשר בהיבט אחד. בשני המקרים היו בידי שתי המדינות המאוימות ערבויות בינ”ל שהתבררו כלא שוות את הנייר שעליהן היו חתומות המעצמות. ב”מזכר בודפסט” שנחתם בדצמבר 1994, בתמורה לוויתורה של קייב על מאגרי הנשק הגרעיני, שנשארו שם מימיה כחברה בברית המועצות, היא קיבלה התחייבות של ארצות הברית, רוסיה ובריטניה לכבד את גבולותיה ואת שלמותה הטריטוריאלית והימנעות מאיום או משימוש בכוח מולה. לפני הכיבוש, ניסתה קייב להפעיל את סעיף הצעדים המעשיים להבטחת ביטחון אוקראינה כמו שישראל ביקשה בזמנו את ההבטחות שניתנו לה בתמורה לנסיגה מסיני ב-1957 ואנו יודעים את התוצאות.
כמובן שאין אלו הפעמים היחידות שבהן ערבויות בינ”ל הוכחו כבלתי ישימות. פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא המקרה הבולט ביותר בהיסטוריה הקרובה לאי-עמידת עצמות אירופה בהתחייבויותיהן מול הפרות ההסכמים על-ידי גרמניה הנאצית. דווקא מלחמת העולם הראשונה היא דוגמה למערכת הבריתות בין מדינות אירופה שהופעלה והביאה בעקבותיה למיליוני הרוגים, ארבעים אחוז מהם אזרחים. בהקשר זה כדאי להזכיר את אחת הטענה שנשמעה בזמן מלחמת וייטנאם, שאילו היו אמצעי התקשורת של שנות השישים קיימים בזמן מלחמת העולם הראשונה והיו מתגלים בעורף ממדי ההרס של קרב דוגמת קרב וורדן, שבו נהרגו כמיליון חיילים, המלחמה הייתה נפסקת כבר ב-1916. ממדי ההרס שהעולם חווה לאחרונה בהרס והרג של מאות אלפי אזרחים בסוריה על-ידי שליט שנתמך על-ידי מיעוט מבפנים ועל-ידי איראן ורוסיה מבחוץ, וזאת ללא תגובה פיסית של העולם “הנאור” מזימים כמובן את הטענה של אמצעי התקשורת המודרניים כבלמים לרצח המוני.
טענה מבוססת כיום בין חוקרי השואה היא, שהיטלר הגיע למסקנה על הפתרון הסופי לאחר שראה את האדישות בעולם לרדיפת ולהרג מסות של יהודים במזרח אירופה. להבדיל, אין ספק שהלקח על אי-מעורבותו של המערב במניעת רצח אזרחים תוך כדי שימוש בנשק לא קונבנציונלי ומיליוני פליטים בסוריה נקלט בקרמלין. הגורם היחידי שאולי יעצור את פוטין משחזור באוקראינה של ההרס וההרג שהתבצע בסוריה היא החזית המתגבשת במערב והמשמעות הכלכלית לרוסיה, ואולי תגובות פנימיות לתוצאות הפלישה. בינתיים אין עדות לכך.
מה הלקחים למדינה היהודית? המנהיגות הישראלית, מוכת טראומת השואה, למדה מהר מאוד שהכרזת האו”ם על תוכנית החלוקה שנתמכה על-ידי ברית המועצות וארצות הברית לא הביאה מדינה על “מגש הכסף”. עיקרון ההסתמכות רק על עצמנו הפך לעיקרון יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית. למרות המעבר להזדהות עם המערב בן-גוריון הבין מהר מאוד, שהוא לא יקבל ערבות לקיומה של ישראל ממעצמות המערב, וגם אם יקבל הדבר לא יעמוד בזמן מבחן. הוא אמנם קבע את העיקרון שאין לצאת למלחמה ללא תמיכת מעצמה גדולה, אולם אין זה מספיק, יש צורך במרכיב נוסף ביכולת ההרתעה הישראלית.
לפי עדויות שרואות אור בשנים האחרונות, המחשבה על האופציה הגרעינית החלה להירקם בשלבים מוקדמים למדי בהתהוות המדינה. על רקע החשיבה הזו, בן-גוריון היה מוכן לעימות עם הנשיא הכריזמטי והפופולרי של ארצות הברית. בהמשך, רה”מ בגין, שבא מהמחנה הנגדי, ביסס את החשיבה הזו בעימות עם נשיא ידידותי כמו רונלד רייגן, כאשר תקף את האופציה של היווצרות מאזן גרעיני בין ישראל לבין מדינה ערבית. ממשלות בראשותם של אולמרט, נתניהו ולאחרונה בנט, שאין לחשוד בקרבה ביניהן, התמידו והמשיכו בתפיסה שאין לאפשר פגיעה בבלעדיות של האופציה הגרעינית של ישראל.
לבסוף, נציין זווית נוספת בתפיסת הביטחון הישראלית, שאולי הייתה חבויה אבל לא נעלמה וכיום היא צפה מחדש, וזו הנוכחות הרוסית במזרח התיכון. פוטין מאמץ את הדוקטרינה הקלאסית הרוסית, שרואה במזרח הים התיכון אזור שהיא אינה יכולה להעדר ממנו. ההבנה הזו מצאה ביטוי במדיניות אי-ההזדהות בשנותיה הראשונות של המדינה, הנסיגה מסיני ב-1957 תחת איום סובייטי, האחריות של הקרמלין למשבר מאי 1967, והחרדות של דיין מעימות עם צבא רוסי בזמן ולאחר מלחמת ששת הימים. עלינו לזכור את המשבר האסטרטגי בין וושינגטון לבין מוסקבה בסיומה של מלחמת יום הכיפורים. הנוכחות של רוסיה בסוריה והתיאומים עם פוטין שפותחו בזמן ממשלת נתניהו בהפצצות של המיליציות האיראניות שם הפכו להיות “צאן ברזל” בתפיסת הביטחון של ישראל. לכן, בעולם שבו ערבויות בינ”ל אינן מספקות ביטחון אמין על רה”מ בנט להמשיך במדיניות הזהירה או מדיניות “ההליכה בין הטיפות,” שאותה אימץ וזכתה ללעג מכיוונים שונים בישראל. למעשה, ההתייצבות כמתווך בין רוסיה לבין אוקראינה נועדה, בין השאר, להצדיק עמדה זו של ישראל. כמתווך, למרות הטפת המוסר של נשיא אוקראינה היהודי, שאותו ניתן להעריץ על עמידתו ההרואית במשבר הנוכחי, ולמרות הטפות המוסר בתקשורת הבינ”ל, אין להרפות ממנה. בעולם שערבויות ונורמות בינ”ל נרמסות מול עינינו אין מקום להתייפייפות.
* פרופ’ (אמריטוס) שמואל סנדלר הוא עמית בכיר במרכז בגין-סאדאת של אוניברסיטת בר-אילן, ונשיא מכללת אמונה-אפרתה.