מבט מבס”א מס’ 480, 29 מאי 2017
תקציר: מהפך 77′ עיגן את הדמוקרטיה, הפך את ישראל לפלורליסטית וליברלית ואיפשר מהפכי שלטון נוספים, חוק הלאום, בהקשר זה, הוא השלמת המהפך – הבטחת אופייה וזהותה הלאומית של ישראל שתאפשר התנעת תהליכים מדיניים נועזים. שניהם יחד אמונים על הבטחת היותה של ישראל באופן ודאי ביתו הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי.
“מהפך 77′” שהתרחש בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי – בדיוק היום לפני 40 שנה – הפך את ישראל לדמוקרטיה הלכה למעשה. בעיניהן של קבוצות רבות מדי, הדמוקרטיה הישראלית הייתה בעשורים הראשונים למדינה מותג פורמלי-תיאורטי, אך לא ישים ונגיש. עבורן מפא”י הייתה “מפלגה שיש לה מדינה”, וככזו לא הייתה לה תלות או מחויבות למי שלא נתנו לה את קולם.
המהפך לא הפך קבוצות אלו לליכודניקיות וגם לא בהכרח לימניות. מדובר במזרחים, דתיים, עולים, תושבי פריפריה ושכונות – שרבים מחבריהן הצביעו בשנת 92′ ליצחק רבין, ב-99′ לברק וב-2006 לאולמרט. הם יכלו להרשות זאת לעצמם, משום שבעקבות מהפך 77′ התייצב עוגן ברור בפוליטיקה הישראלית – היא הפכה גם מבחינתם לדמוקרטית. חילופי שלטון הפכו לאופציה לגיטימית ולהתרחשות כמעט טריוויאלית. הציבור ידע כי אפשר להחליף שלטון וכי הנבחרים לא זכו בכיסא של קבע בממשלה. זו עובדה חשובה משום שהידיעה כי הדמוקרטיה כאן כדי להישאר, והחלפת הממשל היא אפשרות תמידית – דווקא היא איפשרה לציבורים רבים, לרבות אלו שהוריהם ביקשו לראות בנפילתה של מפלגת העבודה ב־77′ – לבחור בה או בדרך שהיא הציעה ולהשיבה מדי פעם לשלטון. שהרי אם חזונה יכזיב – יהיה אפשר להשיבה לאופוזיציה. הרי הכוח כבר לא נמצא בידי השליט אלא בידי הבוחר. וכל קול נחשב ומשפיע.
באותה הדרך אפשר לתפוס היום את הכמיהה של אותן קבוצות למה שמכונה “חוק הלאום”. מה שנתפס בעיניהן כחסר במרחב הישראלי הוא לא הדמוקרטיה היציבה, אלא הוודאות שלצד פשרות מחוץ לקו הירוק – תיוותר ישראל הריבונית חברה שתעניק להם את הזהות הלאומית-יהודית. וזאת – על רקע שלל דיונים, מבית ומחוץ, המהרהרים באפשרות להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה; התופסים את הדגל, ההמנון וחוק השבות הישראליים כרכיבים לא לגיטימיים של אפליה וגזענות; הקובעים כי לא קיימת זיקה אותנטית בין ירושלים והכותל לבין היהודים.
כאשר אין ודאות כי לאחר נסיגות מן השטחים לא ניוותר עם מדינת לאום ריבונית-יהודית ולגיטימית – אין ממהרים לצעוד אל עבר ויתורים. דווקא הידיעה כי אופייה הלאומי-יהודי של המדינה יעוגן בחוק ויהפוך למרכיב ודאי שאי-אפשר למחוק – עשויה לאפשר את התמיכה בהתנעת התהליך המדיני, לרבות יישום פשרות מרחיקות לכת. משום שיקרה אשר יקרה בשטחים מן הבחינה הביטחונית – ישראל שלאחר הנסיגה תיוותר מדינת לאום יהודית. קרי, דווקא חוק הלאום יביא שלום.
ב־77′ הביא הליכוד את הרכיב שהיה כה חסר אז למרחב הישראלי: הדמוקרטיה. 40 שנים לאחר מכן מזהות היטב “קהילות מהפך 77′” את הרכיב העכשווי שיש לעגן: אופייה הלאומי של המדינה. וממש כמו שעיגון הדמוקרטיה והפיכתה של ישראל לפלורליסטית וליברלית איפשרו מהפכי שלטון נוספים, כך הבטחת אופייה וזהותה הלאומית תאפשר התנעת תהליכים מדיניים נועזים. חוק הלאום, בהקשר זה, הוא השלמת מהפך 77′ – ושניהם יחד אמונים על הבטחת היותה של ישראל באופן ודאי ביתו הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי.
פורסם לראשונה ב ישראל היום 17.5.2017
* פרופ’ אודי לבל עוסק בחקר יחסי צבא-חברה ובסוציולוגיה של התרבות והפוליטיקה. מחקריו מתמקדים בעיקר בפסיכולוגיה הפוליטית והתרבותית של השכול, הטראומה והזיכרון הקולקטיבי, כמו גם בסוציולוגיה של קהילות ביטחון. פרופסור חבר באוניברסיטת אריאל.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.