מבט מבס"א מס' 2,351, 20 באוקטובר 2025
תקציר: מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן אירועים מכוננים עבור המזרח התיכון, כפי שהייתה מלחמת ששת הימים ב-1967. הלקח המרכזי מהתקופה שלאחר מלחמת 1967 הוא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ – במיוחד בדעת הקהל הרווחת – תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר האמיתי הוא להפוך את התקופה הנוכחית לכזו הנשלטת על-ידי סאדאת-בגין ולא על-ידי חומייני-בן לאדן-חמאס. בנקודת מפנה זו יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות אזוריות ישנות כגון "הסכמי שלום", "פתרון שתי המדינות", "צירים", ו"הרחוב הערבי." רעיונות ראשוניים לעיצוב האסטרטגיה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה כוללים: שותפויות ביטחוניות (ולא קואליציות), רשת תשתיות, ריבונות מדינתית היברידית וממשל עצמי למחצה (SSG). בהקשר זה, נדרשת אסטרטגיית ביטחון ניואנסית יותר וגישה של שותפויות חכמות עבור ישראל.
כמו 1967 למזרח התיכון
מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן נקודות מפנה עבור המזרח התיכון בדומה למלחמת ששת הימים ב-1967. ההשוואה מתבססת על מספר מאפיינים עיקריים:
- ניצחון צבאי ישראלי מכריע בכמה חזיתות, שמשנה את היציבות האסטרטגית האזורית.
- הפרדיגמה האידיאולוגית הרדיקלית המובילה (הנאצריזם של אז ו'ההתנגדות' כיום), מתערערת ויורדת בדרגה.
- עמדתה האזורית של ארצות הברית מתחזקת משמעותית. מתרחשות תמורות חיוביות בנאמנויות כלפי וושינגטון (מצרים אז, סוריה ואפשר שגם קטאר היום), אך במקביל כוחות אחרים נשענים באופן משמעותי יותר על מעצמות-העל האחרות (רוסיה אז, רוסיה וסין כיום).
- לרשות ישראל נכסים אסטרטגיים משמעותיים – בעבר שטחים, כיום עליונות ביטחונית, ועליה להחליט כיצד לנצלם באופן חיובי.
- קיפאון אינו אפשרות. היריבים פועלים לשינוי המצב (אז באמצעות מלחמת יום כיפור והמאבק הפלסטיני, וכיום באמצעות דה-לגיטימציה וכוח נגדי), לכן יש לנקוט צעדים מהותיים לעיצוב חיובי של האזור.
מה נוכל ללמוד מהיום שאחרי מלחמת 1967 בצד הערבי?
לאחר מלחמת ששת הימים הופיעו בעולם הערבי חמישה זרמי חשיבה עיקריים:
- קולות ליברלים מעטים – קבוצת אינטלקטואלים אמיצה החלה לדבר על שלום והכרה בישראל. אחד הבולטים בהם היה המצרי מוחמד סיד אחמד, שכתב את הספר "בהידום התותחים" לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973, אשר הקדים לבטא את השינוי בהנהגת מצרים בהובלת סאדאת.
- גישת שלושת הלאווים – פסגת ח'רטום הובלה בידי מנהיגים ערבים רדיקליים וקבעה קו נוקשה של "לא לשלום, לא להכרה, לא למו"מ עם ישראל" ששלט בעולם הערבי עד מלחמת המפרץ הראשונה וועידת מדריד.
- חזונו של אנואר סאדאת – שהיה המנהיג הערבי הבולט ביותר בחזון ובנכונות לשינויים של המאה העשרים, זיהה את הצורך בשינוי פרדיגמטי לכיוון ארצות הברית ובשלום עם ישראל.
- עליית האסלאם הרדיקלי – דעיכת הסוציאליזם הערבי (נאצריזם בעא'תיזם) פינתה מקום לאסלאם הקיצוני שפתח את עידן הטרור הג'יהאדיסטי.
- השתלטות השיח הפלסטיני – ככל שהמאבק הפאן-ערבי דעך, השתלטו אש"ף ויאסר ערפאת על הנרטיב, והניצחון הישראלי סימן תחילתה של תמורה בינלאומית לטובת "הפלסטיני החלש".
המסקנה העיקרית היא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ – במיוחד בדעת הקהל הרווחת – תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר הנוכחי הוא להפוך את התקופה שאחרי מלחמת איראן והפסקת האש בעזה לתקופה המונעת על-ידי גישת סאדאת-בגין ולא בידי חומייני-בן לאדן-חמאס.
הפרדיגמות השליטות כיום מיושנות
בנקודת מפנה כזו נכון לאמץ דרך חדשה לחשיבה גיאו-אסטרטגית אזורית. יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות ישנות, חלקן תולדה של נקודת המפנה של 1967, שלא הצליחו להביא את האזור לחוף מבטחים בחצי המאה האחרונה. על מנת להתמודד כראוי עם האתגר המורכב – מיצוי ההזדמנויות וגידור הסיכונים, נדרש להחליף את 'הרעיונות הגדולים' הישנים ובהם:
- 'הסכמי שלום' ו'נורמליזציה' פורמלית: בעידן הנוכחי, הסכמים רשמיים פחות רלוונטיים. במקומם נדרשים פרוטוקולים ביטחוניים, אזרחיים וכלכליים גמישים (MoU), ללא צורך בטקסיות יתר המעכבת את ההתקדמות בנושא הפלסטיני עם סוריה ולבנון, ומול מדינות 'הסכמי אברהם' בדגש על סעודיה.
- פתרון "שתי המדינות" (החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם): עשרים שנות כישלון 'הריבונות' הפלסטינית בעזה הן ההוכחה הבולטת ביותר לכך שעל פתרון הסוגייה הפלסטינית להתבסס על גישות היברידיות חדשות ולא על מושגי ריבונות ישנים.
- "צירים" אזוריים: אפיון היחסים במזרח התיכון באמצעות המינוח של "ציר" (רדיקלי, ג'יהאדי, אסלאמי, פרגמטי…) אינו אפקטיבי ואף מטעה. תפיסה זו מפשטת את המורכבות הגיאו-אסטרטגית במזרח התיכון. תפיסה גמישה של ניתוח ופעולה עשויה להיות מועילה יותר בהתמודדות עם האתגרים העצומים. על ישראל לפעול בגמישות ולזהות שיתופי אינטרסים גם עם שחקנים שבעבר נחשבו מנוגדים. כדוגמת הלחץ שהפעילו קטאר ותורכיה על חמאס לשם מימוש אינטרסים ישראליים מובהקים במשא ומתן האחרון להפסקת האש בעזה, הוא ביטוי למורכבות זו.
- 'דמוקרטיה': המדינות הערביות המתקדמות, היציבות, הפרגמטיות והחדשניות ביותר באזור אינן דמוקרטיות. נראה שבמזרח התיכון נדרשות לעיתים צורות שלטון היברידיות להשגת קידמה ושליטה.
- 'הרחוב הערבי': דעת הקהל האזורית מבוססת לעיתים על פחד ושנאה, ולכן אין לראות בה בסיס לקידום מדיניות. פתרונות פרגמטיים צריכים לחרוג משאלת דעת קהל זו, ומנהיגות אמיתית צריכה לעצב את התחושה הציבורית ולא להישלט על-ידה.
דרכים חדשות לחשוב על גיאו-אסטרטגיה אזורית
כדי ליצור את השינוי האזורי יש לזנוח את הפרדיגמות הישנות ולאמץ חדשות. רשימה ראשונית של רעיונות שעשויים להתאים לעיצוב היציבה האסטרטגית האזורית החדשה כוללת:
- שותפויות (Partnerships) ביטחוניות: במקום "בריתות" רשמיות, יש לבסס שיתופי פעולה בלתי-פורמליים וגמישים על בסיס מזכרי הבנות. כך פעלה ישראל לצד ארצות הברית ובעלות ברית נוספות במהלך מלחמת איראן. 'בריתות' ו'קואליציות' ביטחוניות עשויות להיות פורמליות ופומביות מדי להתמודדות מול אתגרים משמעותיים כמו פעולת תגמול איראנית אפשרית על התבוסה הצבאית, מהלך לפירוז עזה, ריסון פעילותם של החות'ים או המענה לחוסר היציבות העקוב מדם בסוריה. ארצות הברית, ישראל וכוחות אזוריים וגלובליים בעלי דעות דומות (Like-minded) צריכים להשתמש במסגרות שיתוף פעולה פחות רשמיות המבוססות יותר על מזכרי הבנות מאשר על הסכמים. נראה כי התנהלות כזו כבר באה לידי ביטוי במהלך מלחמת איראן, כשמאמצי ההגנה מפני התוקפנות הצבאית האיראנית בוצעו במסגרת מנגנוני תיאום אופרטיביים, בילטרליים ורב-לאומיים.
- רשת תשתיות אזורית: הדרך הטובה ביותר ליצור יחסים ארוכי טווח היא באמצעות הסתמכות הדדית בלתי הפיכה על תשתיות משותפות (To cement the relations תרתי משמע). זוהי הדרך להתגבר על התנודתיות הטבעית ביחסים מדיניים ובין אישיים. מדינות המזרח התיכון צריכות להיות מחוברות זו לזו באמצעות רשתות אנרגיה, מים, תחבורה ותקשורת חיוניות. מכיוון שמדובר במאמצים ארוכי טווח, יש להתחיל בפרויקטים הללו כעת. ניתן לבסס אותם על יוזמת המסדרון הכלכלי הודו-מזרח התיכון-אירופה (IMEEC) של ארצות הברית, ולבנות את התשתית ואת המסדרון הכלכלי כנתיב חלופי לים סוף הלא יציב.
- חזון אזרחי: החזון האזורי החדש צריך להיבנות בנפרד מטיפול בסוגיות מדיניות וביטחוניות, ולהתמקד בפיתוח ובמענה לאתגרים אזרחיים וכלכליים בהובלת המגזר האזרחי והצד הכלכלי-אזרחי בממשלים. האתגרים העתידיים בתחומים אלו דוגמת הטרנספורמציה הטכנולוגית המהירה וההשלכות של השינוי הסביבתי – מהותיים מספיק כדי לבסס חזון משותף מוצק.
- אחריות (Accountability) שאינה מבוססת על בחירות: דמוקרטיה אינה תנאי מחייב לאזור פרגמטי משגשג. יש לבסס אחריות כזו על הסכמה הדדית על עקרונות התנהגות בסיסיים משותפים שיכולים לקדם את רווחת תושבי האזור ועל שיתוף פעולה בונה. עקרונות אלו יכולים לכלול אי תמיכה בטרור; אי פגיעה פיזית בקבוצות מיעוטים; כיבוד זכויות פרט; יחסים כלכליים פתוחים ועוד. העקרונות הללו יכולים להיות מוגדרים על-ידי הצהרות משותפות של שחקנים אזוריים וגלובליים.
- ריבונות מדינתית היברידית: בעיות במזרח התיכון אינן ניתנות לפתרון על סמך עקרונות ריבונות מקובלים. הדבר נכון לא רק לעניין הבעיה הפלסטינית המורכבת, אלא גם לסוגיות אזוריות משמעותיות כמו הכורדים, הדרוזים, המיעוטים הנוצרים והמצב בתימן, סודאן, לוב וסומליה. העולם הפך להיברידי ומורכב ברמת הפרט, והגיעה העת שהמגמה תעבור גם לרמת המדינה. על הקהילה הבינלאומית והאזורית לקבל צורות קיום אחרות על-ידי הפרדת השכבות השונות של מדינתיות (אוכלוסייה – טריטוריה – ממשלה – הכרה בינלאומית) המנותקת מאמנת מונטווידאו.
בסוגיה הפלסטינית הולכים ומתרבים רעיונות מסוג אחר (מודל פורטו ריקו, הסדרים מדיניים מיוחדים, קונפדרציה בין ישויות שחלקן אינן מדינות ריבוניות ועוד). ניתן לחשוב על מודל שבו האוכלוסייה הפלסטינית מקבלת מענה מלא בתחום האזרחות שאינו ישראלי, השליטה הביטחונית בטריטוריה שבה היא יושבת בידי ישראל, מנהל את ענייניה האזרחיים גוף שלטוני שאינה ממשלה ריבונית, והוא מקיים קשרים – כולל נציגויות – בתחומי עיסוקו עם מדינות העולם.
- דחיקת רדיקלים לשוליים: במקום דה-רדיקליזציה יש לבודד ולכתר את הגורמים הרדיקלים. על-ידי שלילת יכולתם לגרום נזק, יימחקו תמריצים משמעותיים לתמוך בהם, ותיווצר האפשרות לתומכיהם העממיים להתעשת ולנטוש אותם. זאת במקום מאמצי 'חינוך מחדש' שהאפקטיביות שלהם מוטלת בספק רב.
- ממשל עצמי למחצה (SSG): עיקרון זה מאפשר לכוחות מקומיים ניהול עצמאי של ענייניהם על מנת לשפר את חייה של האוכלוסייה האזרחית, תוך לגיטימציה להתערבות חיצונית כאשר מתפתחות בעיות המהוות פוטנציאל לסכנות פנימיות (רצח עם, פגיעה מיעוטים) וחיצוניות (התחמשות בנשק גרעיני ובטילים, ייצוא טרור וגלי פליטים). למעשה, עיקרון זה בא לידי ביטוי בפעולה האמריקנית והישראלית נגד החות'ים, במלחמה באיראן (שהתמקדה באיום הנשק להשמדה המונית ולא בשינוי משטר) ובהתערבות ישראלית למניעת רצח העם הדרוזי בסוריה.
השינוי האסטרטגי של ישראל עצמה
ביציבה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה וביישום הפרדיגמות הללו יש תפקיד חדש לישראל. ישראל הפכה למעצמת ביטחון אזורית. זוהי עמדה שונה מאוד מאסטרטגיית הביטחון הלאומית המקורית שלה, שהתבססה על הנחת העבודה של נחיתות בסיסית ומובנית מול 'קואליציית הכל' של מדינות ערב. על-ידי הפיכתה למעצמה אזורית, ישראל יכולה לאזן בין הרתעה בסיסית אמיתית – ללא שימוש בכוח – לבין שימוש ניואנסי יותר בכוח צבאי להסרת איומים בעת הצורך.
על ישראל לגבש אסטרטגיית שותפויות חכמות שתתייחס לכל הגורמים המדינתיים והלא-מדינתיים ולבנות שיתופי פעולה דו-צדדיים ורב-צדדיים גמישים לצרכים השונים שלה ושל שותפיה. עליה להתחיל בניצול ההזדמנות הייחודית הנובעת מגישת ממשל טראמפ ולבסס את רשת התשתיות האזורית.
* המאמר מבוסס על פרק באנגלית מתוך החוברת The Israel–Iran War: Israel’s New Strategic Opening
אל"מ (מיל') שי שבתאי הוא סגן מנהל מרכז בס"א, מומחה לביטחון לאומי, תכנון אסטרטגי ותקשורת אסטרטגית. אסטרטג בתחום הגנת הסייבר ויועץ לחברות מובילות בישראל.