נייר זה מנתח את המערכה האווירית נגד איראן באמצעות "מודל חמש הטבעות", תיאוריה צבאית שפיתח ג'ון וורדן, בשלהי שנות השמונים. המודל מזהה חמישה מרכזי כובד של האויב שיש לתקוף במקביל כדי להביא להתמוטטותו המערכתית. המאמר בוחן את דרכי הפעולה הנוכחיות מול איראן וטון כי נדרשת חשיבה אסטרטגית חדשה, כזו שלא תתמקד רק במטרות צבאיות מובהקות, אלא תציב במרכז את "הליבה השלטונית" - הטבעת הפנימית והחשובה ביותר במודל של וורדן.

המשבר הפנימי באיראן בינואר 2026 אינו עוד אירוע "מזרח־תיכוני" במובן הצר, אלא אתגר חוצה־מרחבים עבור מדינות ההינדו־פסיפיק. איראן יושבת על צמתי־מפתח של אנרגיה וסחר (הורמוז), משטרי סנקציות ולחץ כלכלי אמריקני, ומסדרונות קישוריות חלופיים. המאמר מציג שתי טענות משלימות: ראשית, הזירה האיראנית מייצרת לחץ ישיר על מדינות אסיה דרך אנרגיה, סחר ושרשראות אספקה; ושנית, הפערים בין התגובות אינם מתמצים בדיכוטומיה של "ערכים מול ריאל־פוליטיק", אלא משקפים תמהילים של שלושה מנופים: מסגור ערכי־פומבי, ניהול סיכונים קונסולרי, וחישובי עלות־תועלת גיאו־כלכליים (אנרגיה/סנקציות/קישוריות). בהשוואה בין אוסטרליה, דרום קוריאה, יפן והודו, עולה כי "ערכים" מתפקדים גם כנכס אסטרטגי של מעצמות בינוניות, בעוד יפן והודו נוטות למסגור זהיר יותר בשל חשיפה לעלויות מערכתיות של שיבוש אנרגטי ופגיעה בנכסי קישוריות (כגון צ׳אבהאר ו־INSTC). לבסוף, המאמר מציג לקחים לישראל: בניית לגיטימציה באמצעות מתווכים דמוקרטיים, מסגור גיאו־כלכלי עקבי של איראן, והתאמת ציפיות מול לחץ אמריקני כך ששותפות אסייתיות יוכלו להתקרב לעמדה מערבית בלי לשלם מחיר בלתי־נסבל.