עמוד בית

טראמפ ואמנות העסקה האיראנית

הדינמיקה בסוגיה האיראנית היא פועל יוצא של המפגש בין גישת טראמפ לניהול עסקים - קידום מצב של אי-יציבות כבסיס לקידום העסקה עד לחתימתה, ואז מימוש יציב; לבין הגישה של המשטר האיראני - למשוך את המשא ומתן עד שהעסקה תואמת ככל הניתן את החזון האידיאולוגי והאסטרטגי שלו, ולאחר חתימתה לשחוק אותה ככל הניתן. בין הגישות קיימת א-סימטריה בסיסית. בפני טראמפ ארבע חלופות בהצלבה בין ההכרעה בשתי סוגיות: כניסה נוספת לעימות רחב או חתירה להסכם. החלופות הן: מלחמה עד לכפיית הסכם ('כוס התרעלה'); מלחמה עד לאובדן יכולות איראניות ('מדינה כושלת'); המשך לחץ ללא מלחמה עד להשגת הסכם סביר ('הסכם מתגלגל'); והותרת איראן במצבה הנוכחי בדינמיקה של קריסה פנימה ('התפוררות'). חשוב שטראמפ וצוותו יסיימו את ההתלבטות, שמסייעת לאיראנים, ויתכנסו להחלטה באשר לחלופה הרצויה.

בין זיכרון לאינטרסים:
ישראל, טורקיה והסוגיה הארמנית

במשך שנים היה נושא העם הארמני אחד ממוקדי הרגישות המרכזיים ביחסי ישראל-טורקיה. אף שאין מדובר בנושא שעמד בלב היחסים הבילטרליים, הוא שב ועלה בכל פעם שנדונה שאלת ההכרה ברצח העם הארמני, והעמיד את ישראל בפני דילמה מורכבת: כיצד לאזן בין המחויבות לזיכרון היסטורי ולמאבק בהכחשת רצח עם, לבין החשיבות האסטרטגית של יחסיה עם טורקיה. לאורך השנים, משרד החוץ הישראלי ראה בסוגיה זו בראש ובראשונה סוגיה מדינית בעלת השלכות ישירות על היחסים עם אנקרה, ולא רק ויכוח היסטורי או מוסרי. המאמר מראה כי מתח זה אינו מאפיין רק את מדיניותה של ישראל. גם ארמניה נוקטת בשנים האחרונות גישה פרגמטית יותר, ומקדמת תהליך נורמליזציה עם טורקיה ללא התנייתו בהכרה ברצח העם. מכאן שהסוגיה הארמנית משקפת מציאות דינמית, שבה שתי המדינות נדרשות לאזן בין הזיכרון ההיסטורי לבין אינטרסים אסטרטגיים משתנים.

ישראל: מעצמת העל הקטנה בעולם

המאמר בוחן את מעמדה של ישראל כמעצמה צבאית עצמאית, וטוען כי יכולתה להתמודד עם איומים לאורך ההיסטוריה לא נשענה רק על תמיכה אמריקנית אלא בראש ובראשונה על משאבים פנימיים, חדשנות ותעשיות ביטחוניות מתקדמות. באמצעות סקירה היסטורית של מלחמת העצמאות, פיתוח היכולות הגרעיניות והצבאיות והיחסים עם ארצות הברית, מציג המאמר את ישראל כמדינה קטנה בעלת יכולות אסטרטגיות חריגות. עוד נטען כי מחויבותה של ישראל לברית עם ארצות הברית מתבטאת גם בתרומתה הביטחונית והטכנולוגית לאינטרסים האמריקניים.

נשים במדים, אומה בבנייה: שילוב נשים בצבא ההודי בעידן מודי

ביוני 2026 נרשם ציון דרך היסטורי בכוחות המזוינים של הודו, עם הסמכת המחזור הראשון של נשים שעברו את מסלול ה־National Defence Academy (NDA). מאמר זה טוען כי משמעות האירוע חורגת מעבר לשאלת שילובן של נשים בצבא או להרחבת מדיניות כוח האדם. ה־NDA הוא אחד מצינורות הייצור המרכזיים של האליטה הפיקודית ההודית, ולכן פתיחתו לנשים מסמנת שינוי במבנה ההזדמנויות של הצבא ובשאלה מי רשאי להשתייך למרכז הסמלי והמקצועי של הביטחון הלאומי. המאמר בוחן את המהלך כחלק ממדיניות רחבה יותר בעידן מודי, המבקשת להפוך את Nari Shakti – עוצמת האישה, למשאב לאומי, חברתי וסמלי. לצד ההישג המוסדי, המאמר מדגיש כי מדובר בתהליך חלקי וזהיר, המתקיים בתוך חברה הודית המאופיינת עדיין בפערים מגדריים ונורמות פטריארכליות. לפיכך, המבחן האמיתי יהיה אם נשים אכן יוכלו להתקדם לתפקידי פיקוד, להשתלב במסלולים מבצעיים משמעותיים ולהשפיע על התרבות הארגונית של הצבא. שילוב נשים ב־NDA הוא אפוא נקודת מפגש בין רפורמה מגדרית, מודרניזציה צבאית, לאומיות ובניין כוח.

ייצוא גז ישראלי לסוריה:
הדילמה של הסדרת מסחר ישיר

ישראל מייצאת כיום גז טבעי לסוריה, אך הייצוא מתבצע באופן עקיף, באמצעות עסקאות swap מול ירדן ומצרים, ולא באמצעות חוזה רשמי בין ישראל לבין סוריה, והשאלה האם למסד את הקשר הזה ולהפוך אותו לרשמי יוצרת דילמה אסטרטגית עבור שני הצדדים. מצד אחד, חוזה גז ישיר בין שתי המדינות יכול לספק הגנות חזקות יותר מפני שיבושים והפרות חוזה ובסיס לשיתוף פעולה אנרגטי רחב יותר שעשוי לכלול בהמשך את לבנון. מצד שני, מסחר ישיר בגז עלול לחשוף את שני הצדדים לביקורת פנימית: בישראל, בשל חשש מפני הידלדלות עתודות הגז המקומיות לאחר הסכם הייצוא הגדול שנחתם עם מצרים בשנה שעברה; ובסוריה, בשל חשש שהעסקה תתפרש כנורמליזציה רשמית ללא פתרון לסוגיות הליבה שבין שתי המדינות, וכן חשש שישראל תעשה שימוש פוליטי בגז כמנוף לחץ מדיני. חוזים עקיפים דרך ירדן ומצרים הם לפיכך קלים יותר ליישום ולהכחשה, אך הם גם מטשטשים אחריות ומצמצמים את השליטה של שני הצדדים בתנאי האספקה, במחיר, בכמות, ובזהות משתמש הקצה. על ישראל לגשת לשאלה הזו לא כבחירה בינארית בין נורמליזציה רשמית לבין המשך מצב של עמימות, אלא כדיון מעשי בשאלה איזה מודל התקשרות משרת בצורה הטובה ביותר את האינטרס שלה ביציבות, במינוף, ביכולת הכחשה ובהמשך שילובה בתשתיות מסחר אזוריות.

המלחמה האמריקנית הפוסט-הרואית הראשונה: תסמונת "הכוחות על הקרקע"

המאמר מנתח את תוצאות המערכה בין ארצות הברית ואיראן, וטוען כי תסמונת החרדה מפני פלישה קרקעית שחקה את ההישג האסטרטגי האמריקני. למרות פגיעה כירורגית קשה בהנהגה ובתשתיות של טהראן, הרגישות הציבורית הקיצונית בארצות הברית לאבדות בנפש מנעה את מינוף ההצלחה, והובילה לעסקה עמומה שהצילה את המשטר האיראני מקריסה. הימנעות זו מסיכון כוחות בקרב משקפת נסיגה בעוצמה הצבאית האמריקנית, ומציבה תמרור אזהרה לישראל באשר למגבלות הברית עמה

משמעויות מזכר ההבנות ארצות הברית-איראן והשלכותיו על ישראל

משמעותו של מזכר ההבנות מוגבלת מאוד: הוא מייצר מצב ביניים של הפחתת העימות בין ארצות הברית לבין איראן וקווי מתאר גסים ולא מחייבים למשא ומתן על הסדר. עם זאת, הוא מעצב אסטרטגי למזרח התיכון ומעבר לו לפחות בחצי השנה הקרובה. בסיכום הערכת נטו של משמעויות המזכר ניתן להגיד, שארצות הברית ייצרה יתרונות מובהקים בזכות הפעלת הכוח הצבאי, והסכימה להסכם זמני, שאינו מהווה ויתור על תביעותיה מאיראן. עם זאת, הדרך בה הושג ההסכם ותכניו מהווים נסיגה לאחור וכרסום של היתרון המהותי של ארה"ב על איראן, באופן שיחייב את האמריקנים למאמץ ניכר - כולל סבירות גוברת להפעלת כוח צבאי - על מנת להגיע להסדר ארוך טווח סביר. באשר ליחסי ארה"ב-ישראל, זו אינה הפעם הראשונה שהאמריקנים סוחרים בהישגים הצבאיים הישראליים לצרכיהם. עם זאת, האתגר הגדול הוא העתיד, כשטראמפ יהיה ככל הנראה הנשיא האוהד המובהק האחרון של ישראל.

מקאראגוז והאג'יוואט לישראל: התיאטרון הפוליטי של ארדואן

המאמר בוחן את תפקידה של ישראל בשיח הפוליטי של רג'פ טאיפ ארדואן מאז 7 באוקטובר 2023. נטען כי ישראל אינה משמשת רק יעד לביקורת במדיניות החוץ הטורקית, אלא גם כלי מרכזי בעיצוב הפוליטיקה הפנימית והחזון האזורי של טורקיה. באמצעות הצגת ישראל כאיום על היציבות האזורית והעולמית, ארדואן מבקש למצב את טורקיה כמגינת הפלסטינים וכמנהיגת העולם המוסלמי. המאמר מראה כי הרטוריקה האנטי־ישראלית חורגת מהסבר של הסחת דעת ממשברים פנימיים, והפכה לרכיב קבוע בזהות הפוליטית שארדואן בונה לעצמו ולתפקידה האזורי של טורקיה.

האתגרים בדרך לגיבוש
אסטרטגיית ביטחון לאומי

חוק שנחקק לאחרונה דורש, לראשונה, כי כל ממשלה ישראלית חדשה תכין אסטרטגיית ביטחון לאומי בתוך 150 יום מהקמתה. מכיוון שהבחירות הכלליות אמורות להתקיים לא יאוחר מאוקטובר 2026, ייתכן שישראל תאשר בקרוב את אסטרטגיית הביטחון הלאומי הרשמית הראשונה שלה. הדבר מייצג הזדמנות לכפות אחידות על האוריינטציה האסטרטגית ותפיסת הביטחון הלא-מתואמות של המדינה, ומגיע בתקופה של סחף אסטרטגי ומוסדי בעקבות המלחמות הרב-זירתיות שפרצו בעקבות מתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023. מכיוון שהמועצה לביטחון לאומי (המל"ל) חלשה מכדי להוביל את המאמץ המורכב לכתיבת אסטרטגיית ביטחון לאומי לכידה וחוסנת, עלולה להתקבל במקום זאת אסטרטגיה שטחית שתבזבז את ההזדמנות שמספק החוק החדש. יש לנקוט צעדים כדי להבטיח שהאסטרטגיה החדשה תעוצב באופן שיבטיח הערכה מחדש מתמשכת ויטפח למידה והסתגלות מתמידות אל מול הנוף האזורי המשתנה ללא הרף.

הדגל השחור המתנוסס
מעל הדגלים האדומים של הרמטכ"ל

מאז השבעה באוקטובר 2023 מתקיים בישראל תהליך מתמשך של הדחקת המחיר שהמלחמה גובה מהכלכלה ומהחברה. במקום לעצור ולשאול כיצד ממירים הישגים צבאיים למציאות אסטרטגית יציבה, ישראל נגררת לניהול מלחמה ממושכת, כמעט אינרציאלית, וזונחת את העיקרון הבסיסי שלפיו ביטחון לאומי נועד לשרת את החיים ואת שגשוג המדינה, ולא לכלות את משאביה. המאמר מנתח את השבר הקונספטואלי שהוליד את תפיסת "הניצחון המוחלט", בוחן את השינוי המהותי במושג ה"ביטחון" לאורך העשורים, ומשתמש בזירה הלבנונית כמקרה בוחן, דרכה הוא מציע חלופה אסטרטגית שפויה, המחזירה את צה"ל לממדיו הראויים ומבטיחה את חוסנה של החברה הישראלית.