מטרת המלחמה העיקרית של ישראל היא מיטוט שלטון חמאס; מטרה שאפתנית המבקשת לשנות את המציאות המדינית-אסטרטגית. על מנת להשיג מטרה זו, יש צורך בשיתוף פעולה בינלאומי, על מנת להבטיח לגיטימציה לשלטון החדש, מימון שיקום הרצועה, ניהולה האזרחי, העברה של עובדי הציבור העזתיים למעסיק חדש, דה-רדיקליזציה וביטחון הפנים. כלומר, בהקשר הייחודי של חרבות ברזל, קיים הכרח במלחמה קואליציונית. ואכן, המלחמה נפתחה בהתייצבות חסרת תקדים של ארצות הברית, המערב, ומדינות ערביות מתונות לצד ישראל, אך השילוב של סירוב לקיים דיאלוג עם השותפות הבינלאומיות על זהות השלטון שיחליף את חמאס, גרירת הרגליים בנושא ההומניטרי, מסרים קיצוניים וניהול לקוי של ההיבט המשפטי, גרם לפגיעה עמוקה בלגיטימציה של ישראל ובכוחה לרתום את הקהילה הבינלאומית להשגת מטרות המלחמה. פגיעה זו נעשתה כשאין רווח בצידה, וכשהתנהלות הממשלה הרחיקה אותה ממימוש מטרות המלחמה. אלא אם יתחולל שינוי עמוק בדרך ההתנהלות של הממשלה (ואם לא מאוחר מדי), נראה שמצבה של ישראל בשנים הבאות יהיה גרוע ממצבה לפני המלחמה.