מבט מבס”א מס’ 1,007, ה15 בנובמבר 2018
תקציר: השיח אחרי כל הסדרה או הפסקת אש נוטה להציב במוקד את “אובדן ההרתעה”. תגובתו של חמאס בעוצמתו המתריסה מעלה את השאלה מדוע הנהגת חמאס שכנראה אינה מעוניינת במלחמה, מרשה לעצמה להעז בהסלמה כזו, בהתהלכות ללא מורא על סף המלחמה? מן הצד הישראלי, מתבקש הסבר מה מונע מממשלת ישראל מהוראה לצה”ל להכריע את איום החמאס.
השיח אחרי כל הסדרה או הפסקת אש נוטה להציב במוקד את “אובדן ההרתעה”. אלא שמשהו עמוק מכך מניע את גלגלי המציאות. הנהגת חמאס מכירה בוודאי את עוצמת צה”ל ואת הפער ביחסי הכוחות לרעתה, אולם את שיקוליה היא מבססת על הכרת המגבלות המונעות, לפי שעה, מממשלת ישראל לצאת למלחמה או למבצע רחב היקף. חמאס למד את רזי מצוקת המבוך הישראלי ואת הדרך שבה יוכל למצות זאת לטובתו.
המחויבות בירושלים לאופק פתרון שתי המדינות כיחיד והכרחי, אחראית במידה רבה לסרבול הישראלי בעדכון המפה האסטרטגית. הפלשתינים קלטו היטב את כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כך אפשר לגבות מחיר מלא יותר תמורת המהלך, וכמובן לדחות כל הסכמה ליישום ההיפרדות במגמת שלום ויציבות. במגמה זו, הכורח הישראלי בשימור ההיפרדות שהושגה בעזה, הוא מרכיב במסכת הגורמים שקלעו אותנו למלכוד. זה מה שיצר את הנחת חוסר התכלית במתקפה על עזה: הרי בשביל מה לכבוש מחדש אם ממילא מעוניינים לעזוב ולהיפרד שוב במגמת “הם שם ואנחנו כאן”?
מכאן סבך המלכודת בשני צידי המפה הפוליטית. מן האופוזיציה תקפו את נתניהו על הפקרת הביטחון ובמקביל נמשכת החתירה לנסיגה נוספת ביהודה ושומרון, העלולה להחמיר את מצבנו עד כדי רקטות מקלקיליה אל גוש דן. מנגד, לרה”מ נתניהו, המבקש מפלט ממגמת שתי המדינות במתכונת כוללת, יש אינטרס בהיווצרות מדינת חמאס עצמאית בעזה ודווקא רצוי לו לשמר בה את השלטון הנוכחי. את פוטנציאל המבוך הזה השכילה הנהגת חמאס למצות בתבונה אסטרטגית הראויה להילמד.
בחיפוש מוצא, הגיעה העת לקרוא תיגר על ההנחה שהיפרדות מרחבית מועילה לישראל. תומכי הנסיגה, ובכללם רוב בכירי מערכות הביטחון לשעבר, מתבססים על קונספציה כמעט בלתי מעורערת: ניתן ליטול את הסיכונים כי צה”ל, בעליונותו המתמדת, יוכל להסיר ביממות ספורות כל איום ביטחוני מהמרחב שממנו ניפרד. אלא שתומכי הנסיגות לא הפנימו את השינויים המשמעותיים שחלו מראשית ימי אוסלו ביחסי הכוחות בינינו לבין הפלשתינים. לכן, הערכתם את עוצמת צה”ל במבחן היעילות והרלוונטיות מול האיומים המתהווים, לוקה בעקביות בהערכת יתר.
התבססות כוחות צה”ל על גדר הביטחון מאז ההתנתקות בקיץ 2005 הפכה אותה למוקד חיכוך, ויצרה את התנאים להתארגנות חמאס כמערכת צבאית סדורה: בגדודים, בחטיבות, במערכי אש ובמערכות פיקוד ושליטה. בהיבט זה, ההיפרדות המרחבית סייעה לאויבינו.
הטענה המקובלת בקרב “טכנאי הביטחון” היא כי “קיצור הקווים” מועיל לביטחון. אלא שטענה זו, בהשלכתה ליישום מבצעי ובהתייחסות למצבנו מול הפלשתינים, שגויה ביסודה. חיכוך במרחב פנימי רב־ממדי, כפי שמתקיים כיום ביהודה ושומרון באמצעות הפריסה ההתיישבותית, מאפשר מיצוי יעיל יותר וחופש פעולה אסטרטגי רחב יותר של כלל מרכיבי הכוח. המבוך שאליו נקלעה ישראל ברצועת עזה הוא שיעור לשאלת האינטרסים הביטחוניים שלנו בגיבוש תפיסת היערכותה העתידית ביהודה ושומרון.
היקף מהלומות האש של חמאס השבוע, מחייב את מערכת הביטחון לבחינה מחודשת של המוכנות ללחימה בשתי זירות או יותר במקביל. שינוי חמור בתנאי האיום הפלשתיני ממרחבי יהודה ושומרון, שיצטרף להתעצמות האיום מעזה, עלול לשבש את סדר העדיפויות עד כדי ערעור התנאים הנדרשים לריכוז מאמץ לזירה הצפונית בהתפרצות מלחמה כוללת.
הניווט האסטרטגי של מדינת ישראל דומה בעת הזו למצוקת הניווט במבוך ללא מפה עדכנית. בתאוצת תהליכי השינוי אנו נדרשים למפה מתחדשת בתהליכי עדכון מתאימים יותר.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-16 בנובמבר 2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.