מבט מבס”א מס’ 482, ה31 מאי 2017
תקציר: לליבוי המחודש של תקוות ההיפרדות והנסיגה מיו”ש לקראת ביקור הנשיא טראמפ הצטרף גם אהוד ברק. הוא מבטל את הנחות היסוד של הימין המזהות בנסיגה לקווי 67 פוטנציאל איום רציני. אך לקראת ציפייתו של טראמפ ל”ממש עסקה” ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב.
לקראת ביקור הנשיא דונלד טראמפ, נפתחה מערכה חדשה על עתיד עם ישראל בארץ אבותיו. לליבוי מחודש של תקוות דורשי ההיפרדות והנסיגה ביהודה ושומרון ובירושלים, הצטרף אהוד ברק בביקורת נחרצת על ספרו של מיכה גודמן “מלכוד 67” (“הארץ”, מוסף ספרים, 12.5.2017). מוקד הדיון הוא השאלה: האם יכולה מדינת ישראל להגן על עצמה כראוי, גם לאחר נסיגה מיו”ש?
תשובתו של ברק פסקנית: הימנעות ישראלית מהיפרדות מהפלשתינים ומנסיגה לקווי 67′, בתיקוני גושיי ההתיישבות, היא בעיניו “איום קיומי ודאי על עתיד המפעל הציוני”, ואילו האיומים העלולים להתהוות לאחר הנסיגה הם “סיכונים טכניים צבאיים”. את הנחות היסוד של הימין, המזהות בנסיגה פוטנציאל איום רציני, ברק מבטל. ישראל, בעיניו, היא “המדינה החזקה ביותר באזור מבחינה צבאית”. אם רק תשכיל לממש את הצעדים המצופים ממנה, יש ביכולתה, לפי הערכתו, להתמודד עם סיכונים צבאיים מכל מגוון האפשרויות. אלא שההיסטוריה מלמדת שגם כוחות מעצמתיים עלולים להיכשל, דוגמת הרוסים והאמריקנים באפגניסטן.
מאז ההתנתקות מעזה בקיץ 2005, קיים לעם ישראל מודל ייחוס קונקרטי למה שעלול לקרות ולאיים על ביטחוננו ממדינה פלשתינית ביו”ש. את השאלה כיצד אפשר להבטיח שהתרחשות בהיגיון דומה לרצועת עזה לא תתרחש בעוצמה רבה יותר ביו”ש, והפעם למול עיקר ריכוזי האוכלוסייה הישראלית במישור החוף, אפשר להסביר לילד בן 5.
ברק ותומכיו מבטיחים כי המדינה הפלשתינית תהיה מפורזת. ראוי לברר עד כמה אם בכלל הבטחה כזו בת מימוש, במיוחד בעידן שבו תפוצת הנשק הגלובלית זמינה לכל המרבה במחיר, יכולת הברחה שאינה ניתנת לפיקוח, כפי שמתרחש בזרימת הנשק לחמאס בעזה ולחזבאללה בלבנון, יחד עם כושר הייצור המקומי ההולך ומשתכלל. הגישה האחרת, שאותה מבטל ברק כימנית מופרכת, טוענת כי לקיום ולשימור מצב הפירוז חיוני לקיים במרחבי יו”ש מאמץ ביטחוני מתמיד מתוך בידוד מלא של המרחב ומתוך נוכחות אזרחית ישראלית, המקיימת במרחב שגרת חיים.
נניח לרגע, כטענת ברק, שאנשי ימין באמת לוקים בעירוב אידיאולוגיה, אבל מה לעשות שהצורך בעומק אסטרטגי לרצועת החוף הצרה לא נולד בהגות אנשי הימין. בספרו “כעת מחר”, שיצא לאור ב-1978, כתב שמעון פרס כך: “אם תקום מדינה פלשתינית נפרדת, היא תהיה חמושה מכף רגל ועד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצונים ביותר, ואף הם יהיו מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף… הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה” (עמ’ 255).
יש גבול לכל דבר
כמו רבים ממצדדי הנסיגה, ברק תומך את טיעוניו בכך שמרבית מומחי מערכות הביטחון תומכים בגישתו. מספרית זה נכון, אבל מה זה אומר? מגלילאו למדנו עד כמה הקִדמה תלויה בחשיבה מדעית ביקורתית ופתוחה. הטיעון שדעה נעשית לאמת מדעית בזכות היותה דעת הרוב, שייך לכנסייה, או לממסד הרבני-הלכתי. לא איינשטיין ולא שכטמן זכו בראשית מאבקם לתמיכת רוב בקהילה המדעית.
לפנינו הזדמנות לברר את תוקף מומחיותם של בכירים במערכות הביטחון, בבואם לדון בשאלות אסטרטגיות. בתחילת מלחמת העצמאות, בדיון עם אלופי המטכ”ל, דוד בן-גוריון קבע: “לעניינים הטכניים נשתמש בעצת המומחים. אולם הפוסקים בכל דבר לא יהיו המומחים, אלא נציגים ציביליים של העם. לא המומחה קובע אם לעשות מלחמה או לא, לא המומחה קובע אם להגן על הנגב או לא” (“בהילחם ישראל”, עמ’ 80). גם בשאלת עתידנו ביו”ש, למומחים יש מקום בחיווי דעתם, אך יש לזכור כי בסוגיה זו אינם אנשי מקצוע נטולי הטיה פוליטית. בסוגיות אסטרטגיות, בשונה מסוגיות טכניות, המומחים אינם בקיאים במה שיקרה.
במאמרו ברק מגן למעשה על הסכמתו כראש ממשלת ישראל ב-2000 לפתרון שתי המדינות, במתכונת מתווה קלינטון. הפער בין קווי המתאר שעליהם הסכים יצחק רבין בתהליך אוסלו, לבין מתווה קלינטון, הוא מהותי. בנאומו האחרון בכנסת ב-5 באוקטובר 1995, הדגיש רבין ארבעה עקרונות מנחים: 1. “אנו שואפים להגיע לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים”. 2. “בראש ובראשונה, ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל”. 3. “גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה”. 4. לגבי זהותה של הישות המדינית הפלשתינית שתוקם במרחב ארץ ישראל שממערב לירדן: “תהא זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה”.
מתווה קלינטון, שעליו הסכימו ברק ואהוד אולמרט, מוביל לעומת זאת לחלוקת ירושלים ולנטישת האחיזה הרחבה בבקעת הירדן. זו סטייה מתפיסת רבין, שתבעה אחיזה במרחב הבקעה ב”פירוש הנרחב ביותר”.
בדפוס חשיבה בינארי תיאר ברק את צומתי ההחלטה שלנו כמחייבים בחירה בין שתי דרכים בלבד: או נסיגה מיו”ש או הידרדרות למדינת אפרטהייד. אחרי מימוש מרכיבים עיקריים בהסכם אוסלו, מתבקשת השאלה כיצד אפשר באופן רציני לדבר על המשך שליטתנו בעם אחר במגמת אפרטהייד? הרי מאז ינואר 1996, לאחר נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים המאוכלסים ביו”ש (שטחי A ו-B) ונסיגה בעזה שהושלמה כבר במאי 1994, תם למעשה שלטוננו על עם אחר. כ-90% מכלל אוכלוסיית יו”ש הפלשתינית מצויה מאז בשליטת הרש”פ, ואוכלוסיית רצועת עזה מנוהלת על ידי חמאס. נותרה המחלוקת על מרחב ירושלים ועל המרחב הנתון ביו”ש בשטחי .C מרחבים אלה, באחיזתם בידינו – ובהם כל ההתנחלויות, מחנות צה”ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן – היו בתפיסת רבין המינימום הנדרש לשימור מרחב ישראלי בר הגנה.
לקראת ביקור טראמפ וציפייתו “לממש עסקה”, ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון-ברק.
המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום ב–18.5.2017.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.