מבט מבס”א מס’ 831, 13 במאי 2018
תקציר: יציאת ארה”ב מהסכם הגרעין האיראני ותעוזתה של מדיניות הביטחון הישראלית במרחב הסורי מהוות תפנית נכונה ונחוצה מהנטייה המערבית לשמר את שגרת היציבות כמעט בכל מחיר, תוך הכחשת איומים קריטיים ודחיית הכורח להתמודד עמם.
בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ בדבר יציאתה של ארה”ב מהסכם הגרעין לבין נכונותה של מדינת ישראל להתעמת באורח ישיר עם כוחות איראניים בסוריה קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית דרמטית מנטייתן של מדינות המערב בעשורים האחרונים לנסות ולשמר את שגרת היציבות כמעט בכל מחיר.
למרות שתפיסת הביטחון הלאומי במדינות המערב מתבססת על שלושה עקרונות יסוד – ביטחון, יציבות, ושגשוג – הרי שהלך הרוח הדומיננטי העדיף פעמים רבות את שימור היציבות והשגשוג הכלכלי על פני הצעדים הנדרשים לשימור הביטחון. במדינות רבות, ואף בישראל, החשש לאובדן יציבות עיצב מדיניות ביטחון הבוחרת ב”נתיב השלום” והמאפשרת עוד יום של שקט במחיר עימות קשה יותר בעתיד. מטבע הדברים ניתן למצוא חדשות לבקרים סיבות חדשות לדחיית העימות תוך הכחשת מהותו של האיום הנשקף והצורך לבלמו בטרם יתעצם. כאן בדיוק נעוצה חשיבותן הגדולה של החלטת הנשיא טראמפ ותעוזתה של המדיניות הישראלית בחזית הצפון: מנהיגי שתי המדינות בחרו לשים קץ להכחשת האיום ודחיית הכורח בהתמודדות ישירה נגדו.
הזיקה בין שני האירועים קשורה גם בחיבור האסטרטגי המתקיים מבחינת איראן בין חתירתה להגמוניה אזורית לבין פרויקט הגרעין ודומה לזיקה בין הלוליין בקרקס לרשת הביטחון שמתחתיו, שאינה חשובה לכשעצמה אלא בתעוזה שהיא מאפשרת לפעולת הלוליין בנטילת סיכון. בהיבט זה הדרישה הישראלית למניעת ההתפשטות האיראנית בסוריה מצטרפת לנסיגה מהסכם הגרעין כמאמץ אסטרטגי מסונכרן.
פרופסור ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, נוהג להסביר במושגי תורת המשחקים כי מדיניות ההתעלמות והרפיון בה נקטו מעצמות המערב בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה תרמה לפרוץ הסכסוך לא פחות מפעולותיו של היטלר. וזאת משום שמדיניות זו לא רק אפשרה לגרמניה הנאצית לבנות את כוחה הצבאי תוך התעלמות ממחויבויותיה הבין-לאומיות, אלא אף הגבירה את תעוזתו של היטלר ללכת על הסף. הצעד שנקט הנשיא טראמפ, כמו גם תעוזתה של מדיניות הביטחון הישראלית בנחישות עמידתה על שימור האינטרסים האסטרטגיים הישראליים במרחב הסורי, מגלמים מבחינת התיאוריה של אומן תפנית נכונה ונחוצה.
חשיבותה האסטרטגית של מדינת ישראל לארה”ב ולרוסיה כגורם אזורי ממצב תלויה אף היא בנקודת מבט זו, גם בפוטנציאל אי-היציבות שהיא יכולה לחולל. בעצם התעוזה להפעיל כוח, גם כשהדבר כרוך בהתנהלות על סף הדרדרות למלחמה, יש פוטנציאל הידרדרותי אך גם פוטנציאל מייצב. המדיניות הישראלית בעת הנוכחית תבחן ביכולתה לקיים את שיווי המשקל הרצוי בין סיכוניי ההידרדרות לבין שימור וקידום האינטרסים החיוניים. כאן מצוי ההסבר לנחיצות ביקורו של ראש הממשלה נתניהו במוסקבה. ישראל לבדה אינה יכולה להשפיע על עיצוב הסדר החדש בסוריה, אך היא יכולה לשמש כגורם מפריע אם האינטרסים שלה לא יקבלו במוסקבה ובוושינגטון את הקשב ההולם.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.