מבט מבס”א מס’ 890, 11 ביולי 2018
תקציר: המצב שנוצר ברצועת עזה מאז ההתנתקות החד-צדדית ניפץ שלוש הנחות יסוד שהתקבעו בשיח הביטחוני הישראלי כמובנות מאליהן: עצם ההיפרדות וצמצום החיכוך בתוך השטח יחוללו מגמת יציבות; אם יתפתח עימות אלים, עליונות צה”ל במרחב הלחימה תסדיר את המצב ללא אתגר מבצעי ממשי; לאחר הנסיגה, פעולה צבאית תזכה לאשראי וללגיטימציה בינלאומית.
“אין טוב כמו מה שישנו” – כך מלמד פתגם ערבי. לאורו כדאי להתבונן בהתנגשויות האלימות שהתחדשו מאז האביב לאורך גבול רצועת עזה ולמצוא בהן גם ממד חיובי: בהוויית החיכוך המתמשך הוענקה למדינת ישראל הזדמנות נוספת לבחינה מחודשת של הנחות יסוד שכוננו את תקוות פתרון שתי המדינות.
מאז תקופת אהוד ברק כראש ממשלה, עם מימוש הנסיגה מלבנון, התבססה בהנהגה הישראלית ההנחה שהיפרדות מרחבית בין יהודים לבין פלסטינים היא אינטרס ישראלי חיוני גם אם אינו מלווה בהסדר שלום. הבטיחו שהדינמיקה שתתפתח עם מימוש הפרדה מרחבית, ובכללה הוצאת היהודים מהשטח ובניית גדר ומשטר גבול נוקשה, תצמצמם את ממשקי החיכוך היומיומיים ותחולל מציאות ביטחונית נוחה יותר.
לאחר שלוש עשרה שנים מביצוע ההתנתקות מרצועת עזה ניתן לבחון השוואתית, כמעט כמו בניסוי מעבדה, היכן התפתחה מציאות ביטחונית נוחה יותר: בשטח בו מומשה הפרדה מוחלטת או במרחבי יהודה ושומרון בהם מומשה על פי תפיסת ראש הממשלה יצחק רבין הפרדה חלקית בלבד. ראוי להתבונן בהבדל שהתפתח בין המרחבים ולראות היכן מתאפשר לצה”ל ולשב”כ חופש פעולה רחב יותר.
מאז מבצע חומת מגן ב-2002 מתקיימות פעולות יומיומיות לסיכול טרור בעלות אופי התקפי בעומק הערים ומחנות הפליטים ביו”ש כעניין שבשגרה. הן מופעלות בסמכות פיקוד המרכז והשב”כ בכפוף למדיניות מנחה, מבלי להידרש לתהליכי אישור מיוחדים בדרג המדיני. חופש פעולה זה, יחד עם גורמים נוספים, מאפשר את היציבות הביטחונית היחסית שהושגה במרחבי יו”ש.
נתאר למשל שעפיפונים ובלוניי תבערה היו משוגרים משכונת צור-באחר בירושלים לעבר שכונת הר חומה. צה”ל או משטרת ישראל היו נכנסים עם שני ג’יפים ומנטרלים את האירוע. בעזה זה לא יכול לקרות. ההפרדות המרחבית המוחלטת ומשטר הגבול שעוצבו עם ההתנתקות בקיץ 2005 שללו מצה”ל את חופש הפעולה מעבר לגדר. לא שצה”ל נחלש, אלא שבנסיבות שנוצרו, בהתארגנות חמאס כמערכת צבאית עתירת חימוש כנגד פעולה התקפית של צה”ל, הוצב תג מחיר אסטרטגי. כלומר, למרות יעילות כיפת ברזל, נשק הרקטות המצוי בידי חמאס מציב איום על שגרת החיים בישראל ומונח ברקע לכל קבלת החלטה על הפעלת צה”ל. כוח צבאי נמדד לא רק ביכולת הפעלתו הפיזית אלא בפוטנציאל הפעלתו – במידת יכולתם של מקבלי ההחלטות להורות על הפעלתו. אין זה סוד שמשוואת הסיכונים והמחירים המתלווה להחלטה על פעולה בזירת עזה נעשתה מורכבת.
כדאי לדעת, גדר גבול מעניקה יתרונות גם לאויב. היא אכן מסייעת לישראל בשגרת הביטחון השוטף, במאמץ למניעת חדירות; אך באורח סימטרי היא מסייעת גם לאויב להתעצם ולהתארגן בבטחה מעבר לגדר. בחסות ההפרדה המרחבית הצליח חמאס לבנות כוח צבאי סדור, מאורגן על בסיס גדודים וחטיבות, עשיר במערכי אש רקטיים חבויים ומוגנים במערכים תת-קרקעיים, ונתמך על-ידי מערכת פיקוד ושליטה יעילה. את כל זה לא היה ניתן לבנות ולקיים ללא מימושו המלא של רעיון “הם שם ואנחנו כאן”. בכך טמון יסוד ההבדל בין התארגנותו של חמאס בעזה המופרדת מאחורי גדרות לבין קשיי התארגנותו של הארגון ביהודה ובשומרון.
המצב שנוצר ברצועת עזה מאז ההתנתקות מערער אם כן שלוש הנחות יסוד שהתקבעו בשיח הביטחוני הישראלי כמובנות מאליהן:
- עצם ההיפרדות וצמצום החיכוך בתוך השטח יחוללו מגמת יציבות.
- אם יתפתח עימות אלים, עליונות צה”ל במרחב הלחימה תסדיר את המצב ללא אתגר מבצעי ממשי.
- לאחר הנסיגה, פעולה צבאית תזכה לאשראי וללגיטימציה בינלאומיים ללא סייג.
הנחות יסוד אלו התרסקו בעזה על קרקע המציאות. אלה רק מקצת השיקולים המתחייבים להבחן בעיניים פקוחות ולהוביל לדחיית צעדים דומים ביהודה, בשומרון, בבקעת הירדן ובירושלים.
המאמר התפרסם לראשונה ב ליברל, יולי 2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.