מבט מבס”א מס’ 754, 28 בפברואר 2018
תקציר: עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן מסיבות רבות. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית בגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.
נחל חדרה עלה על גדותיו, וגרם נזקים ניכרים לבתים ולרכוש. הצפות חוזרות ונשנות בתל אביב ובאשקלון. בממד הטכני-הנדסי מטילים את האחריות על הרשויות המקומיות, באחריותן לתשתיות ניקוז בלתי מספקות. זו נקודת מבט נכונה ברמת המיקרו, אולם הבעיה בכללותה נובעת בעיקרה ממגמת המקרו: מזה מאה שנים ריכוז ההתיישבות היהודית בארץ ישראל הולך ונדחס אל רצועת החוף.
מאז ימי בראשית לא התגוררה ברצועת החוף הארץ-ישראלית מסה כה גדולה של אוכלוסייה. עד העידן החדש שכנה מרבית האוכלוסייה בגב ההר ובמורדותיו המערביים, מוגנת מפני שיטפונות והצפות. מימי העולם העתיק ועד לתקופה העות’מאנית לא שימשה רצועת החוף מרחב עיקרי למגורים. היא נשאה בתפקיד גיאוגרפי משמעותי אחר, כנתיב התחבורה הראשי בין אסיה לבין אפריקה, כגשר יבשתי בין מרכזי ציוויליזציה ממזרח – בין נהרות הפרת והחידקל לבין מרכז הציוויליזציה ממערב בממלכת מצרים. על הדרך הראשית הזו ריכזה ההתיישבות הציונית מעל ארבעה מיליון איש. כיום כ-60% מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל מתגוררת ברצועת החוף בין חדרה לגדרה על נתיבי הגשר היבשתי. אם יגיעו ימי שלום ומשאיות יבקשו דרך מעיראק, סוריה ולבנון למצרים – היכן יוכלו לנסוע?
רצף הבניה הישראלי ההולך וממלא את הרצועה הצרה בגודש מבנים ותשתיות אף פגע קשות באיזון האקולוגי של רצועת החוף. מרחבי האספלט והבטון ההולכים ומתפשטים על חשבון מרחבי קרקע פתוחים צמצמו מכבר את כושר הספיגה של מי הגשם ומי הצפות הנחלים. בתנאים אלה אין להתפלא על הפער ההולך ונוצר בין קיבולת תשתיות הניקוז לבין כמות הנגר העילי בסערת גשמים.
זרימת הנחלים היורדים מהרי שומרון ויהודה בימי גשמי ברכה מרוממת נפש. אולם עם הזרימה הגואה מתגברת במישור החוף סכנת ההצפה. התופעה הוכרה כבר בימי קדם. בתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה מתפלל על אנשי השרון: “שלא יהיו בתיהם קבריהם”. ריכוז האוכלוסייה היהודי ברצועת החוף מבטא מבחינה זו התעלמות עקבית ממאפייניה הגיאוגרפיים הטבעיים של ארץ ישראל.
מסיבות רבות, עם שיבת ציון המתחדשת במאה השנים האחרונות התרכזה ההתיישבות היהודית לאורך רצועת החוף ובעיקר בערי גוש דן. השאלה העומדת כרגע לפתחה של מדינת ישראל היא שאלת התכנון לעתיד. האם להמשיך ולהעצים את מגמת ריכוז האוכלוסייה היהודית בגוש דן, או להכיר בכורח לאיזון גיאוגרפי ולעצב מגמות חדשות.
דוד בן-גוריון הזהיר מפני ריכוז האוכלוסייה היהודית בערי מרכז הארץ. במודעותו לסיכון, קבע בקווי היסוד לתוכנית פעולת ממשלת ישראל שאושרה בכנסת בראשית מרץ 1949 סעיף מיוחד האומר: “אכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי האוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים”.
בעשורים האחרונים, למרות תשומת הלב הממשלתית לפיתוח הנגב והגליל, ממשלת ישראל פועלת במגמה הפוכה. על מחנות צה”ל המתפנים באזור המרכז, בהם מחנות צריפין, סירקין וגלילות, מתוכננת הקמת כ-300,000 יחידות דיור חדשות. הבנייה המתוכננת על אדמות מפעל תע”ש ברמת השרון והמאבק המתנהל על תוכנית זו ראויים לתשומת לב מיוחדת. בשטח זה נטועים כ-30,000 עצים שיכולים להעניק פארק מרכזי לתושבי הערים הסובבות אותו והמשוועות לריאה ירוקה: הרצליה, רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, ראש העין, פתח תקווה. התעקשות רשויות התכנון למצות את פוטנציאל השטח לבנייה נוספת מתעלמת מהסיכון האקולוגי הכרוך במיצוי יתר של מישור החוף לבנייה. הגיעה השעה לשינוי כולל במדיניות ממשלת ישראל, לגיבוש תפנית במגמות המקרו לעיצוב המרחב ההולך ומצטופף עד סף אסון.
המאמר פורסם לראשונה ב ישראל היום ב-1.2.2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.