מבט מבס”א מס’ 1,277, 4 בספטמבר 2019
תקציר: באמצעות בניית מערך צבאי/טרוריסטי איראני סביב ישראל, הכולל את סוריה, חיזבאללה, וארגוני הטרור הפלסטינים ברצועת עזה, הולכת ומתממשת התשה רב-זירתית מתמדת של ישראל המכוונת לבלום ולדרדר את שגשוגה.
מאז התקיפה הישראלית בפאתי דמשק בשבוע שעבר התמקד השיח הישראלי בתגובתו הצפויה של חיזבאללה. גם אם חלילה תהיה התגובה קשה וכואבת – בינתיים כל הצדדים אינם מעוניינים בהידרדרות למלחמה. ובכל זאת, המאמץ האיראני המתמשך לבניית מערכת אזורית מאיימת על קיומה ושגשוגה של ישראל עתיד להמשך. ראוי לפיכך לתת את הדעת למשמעותו האסטרטגית של איום חדש ההולך ומשנה את משוואת האיומים המוכרת.
עם דעיכת מלחמת האזרחים בסוריה עברה המערכת הצירית הצפונית בהנהגת איראן ובהשתתפות חיזבאללה וסוריה קפיצת מדרגה בפוטנציאל האיום כנגד ישראל. מדרום הצטרפו כוחות חמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה כזירת מבצעים נוספת התובעת מישראל מוכנות מחודשת למלחמה רב-זירתית. העשור האחרון, עם שנות מלחמת האזרחים בסוריה, העניק לישראל הקלה ביטחונית בהערכה כי האיום הקיומי הולך ונמוג, אך בינתיים התהוותה מערכת איומים בעלת שלושה רכיבים:
- איום רקטי/טילי למלוא הטווחים בהיקף כמותי חסר תקדים עם יכולות דיוק משתכללות. מדובר במערכי אש סדורים וערוכים לפעולה בהגיון תקיפה צבאי כנגד מטרות תשתית אסטרטגיות בעומק ישראל, דוגמת בסיסי חיל האוויר ומפקדות צה”ל, תחנות כוח ושדות תעופה, וכן ריכוזי אוכלוסייה. האיום מוצב בתנועת מלקחיים מלבנון, מסוריה ומרצועת עזה ולאחרונה גם על-ידי מיליציות שיעיות בעיראק.
- מאמץ איראני באמצעות כוחות חיזבאללה ומיליציות שיעיות לבניית חזית טרור נוספת בגולן.
- כוחות קומנדו בהיקף מערכתי המיועדים למהלומות קרקעיות לשטח ישראל, באיום ישיר על יישובי קו העימות בגבול לבנון ורצועת עזה.
אך מהיכן מגיח שוב הדיבור על “איום קיומי”? הרי ישראל חזקה מאי פעם, מעצמה אזורית. כך למשל כתב אהוד ברק במאמר בהארץ: “האיומים החיצוניים רבים ומתפתחים, אסור לזלזל בהם אבל אני קובע באחריות – לא רק כעמדה פוליטית… שאף אחד מהם אינו מהווה איום קיומי על עתידה, עוצמתה וריבונותה של ישראל”.
ובכן, גם המושג “איום קיומי” דורש פירוש תלוי-הקשר וחקירה ביקורתית. נכון, אין מדובר באיום קיומי מהסוג שעמד בפני מדינת ישראל של מאי 1948. אלא שמאז, בהשראת הנשיא סאדאת מאוקטובר 1973, גם חיזבאללה וגם איראן אינן חותרות למלחמה בתכלית כזו. כדאי ללמוד את האופן שבו ניסח סאדאת את הנחייתו לכוחות המזוינים: “היעד האסטרטגי… [הוא] לערער את תורת הביטחון הישראלית על-ידי פעולה צבאית בהתאם לאפשרויות של הכוחות המזוינים, במטרה להסב לאויב את האבדות הכבדות ביותר ולשכנעו שהמשך כיבוש אדמתנו תובע מחיר גבוה מדי בשבילו”.
זו, במידה רבה תבנית החשיבה המערכתית האיראנית, המשותפת כיום גם לחיזבאללה ולחמאס. באמצעות בניית כוחות סביב ישראל יכולה מערכת זו להשבית בכל רגע נתון לבחירתה את שגרת החיים בישראל. כך, הולכת ומתממשת התשה מתמדת של ישראל המכוונת לבלום ולדרדר את שגשוגה. מגמה זו נסמכת על מאזן אימה רקטי/טילי המאלץ את ישראל להימנע ככל הניתן מפעולות תגובה שמעבר לסף ההכלה ההדדי. בתהליך ארוך טווח מדובר באיום ההולך ומכרסם, כמו כשל חיסוני, בתקוות העם היהודי למולדת בטוחה ומשגשגת.
כאשר איום מעין זה הולך ומתארגן בהכוונת איראן, מגובה בטכנולוגיות מתקדמות המצויות בעידן החדש בהישג ידו של כל דורש, נדרשת מדינת ישראל לאתגר קיומי חדש.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.