מבט מבס”א מס’ 854, 4 יוני 201
תקציר: כל עוד לא נפלה ההכרעה ההיסטורית בין התומכים בפתרון שתי המדינות, תוך נסיגה כמעט מלאה לקו הירוק וחלוקת ירושלים, לבין אלו הרואים בכך סיכון ואיום אסטרטגי הרה אסון תוותר שאלת שלטון חמאס בעזה פתוחה.
הביקורת על סיומו המוקדם של סבב הלחימה האחרון בעזה ללא הכרעה אינה חדשה. היא דומה במידה רבה לאכזבתו של קהל בתחרות אגרוף שלא הסתיימה בנוק אאוט. יחד עם זאת, ולמרות האכזבה, יש לשאול האם בעת הזו נחוצה הכרעתו של חמאס למדינת ישראל? את הבירור יש לקיים מתוך ההבנה שבניגוד לזירת אגרוף, תוצאות לחימה חייבות להישפט בהקשרן האסטרטגי.
בבוקר יום רביעי ה-30 במאי, בטרם התבהר אם סבב הלחימה הגיע לסיומו, המתה הדרך מצומת יד מרדכי לשדרות, אופקים, ובאר שבע תנועת בוקר צפופה של רכבים ומשאיות כבכל יום שגרתי. תנופת העשייה בעסקים, במפעלים, בחקלאות, בבניין ובמערכות החינוך נראתה באותו בוקר חזקה מחרדת הרקטות והמרגמות.
הנהגת חמאס חתרה מצידה לסיום מהיר של הלחימה, ואולם הדחף לכך לא נבע משאיפה לשוב לשגרת היצירה האזרחית שכן תנופת הפיתוח והשגשוג דוכאה בעזה מזה שנים. כבר בקיץ 2006, כחצי שנה לאחר נצחונו המוחץ של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, קונן הדובר דאז של ממשלת חמאס בעזה ע’אזי חמד: “מה לה לעזה? עצובה מסכנה פצועה, דמה ניגר ללא הרף, דמעותיה קולחות, הרחובות מזוהמים, נידף מהם ריח של ייאוש, דבק בנו חיידק הטמטום, עד כי אנו הולכים ברחובות בלי להסתכל ימין ושמאל”. חמד המשיך לבכות את החורבן והייאוש במשך שנים, ואולם לדעותיו לא הייתה השפעה ממשית, הן על עמיתיו להנהגת חמאס והן על הלכי הרוח ברחוב העזתי הנתון לשלטון הדיכוי של חמאס.
כאן מתמצה ההבדל המהותי בין האינטרסים של מדינת ישראל לבין אלה של חמאס ושותפיו. מבחינת ישראל, היכולת להשיב ביטחון ויציבות לשגרת החיים גם ביישובי הספר מהווה את תכלית הניצחון. חמאס ופטרוניו בטהרן, לעומת זאת, חותרים לתוצאה הפוכה, קרי – ערעור מתמיד של מגמת היציבות שישראל כה זקוקה לה. זה ההקשר שבו יש לשפוט באיזו מידה הצליחה ישראל להשיג בסבב האחרון את מה שנחוץ לה.
בין אלה בשמאל הקוראים למיטוט חמאס, דוגמת השר לשעבר חיים רמון, ובין אנשי ימין המשתוקקים לראות את צה”ל מנצח “אחת ולתמיד” קיימת ציפייה משותפת להכרעה מוחלטת. הם קובלים על זמניותו של השקט שהשתרר, כאילו יש משהו בחיי אדם שמתקיים לעד. האמת היא שבעיית עזה היא סוגיה מורכבת ולבעיות מורכבות אין פתרון שאינו ארעי. הנרי קיסינג’ר נהג לומר כי “פתרון של הבעיה הקיימת פותח דלת אל הבעיה של מחר”. והיה וישראל תקבל את המלצתו של רמון – תכבוש את עזה, תמוטט את שלטון חמאס, ותעביר את השליטה לידי הרשות הפלסטינית – האם יהיה הדבר רצוי מבחינתה?
בירור סוגיה זו מחייב התייחסות לשלושה היבטים, ובראש וראשונה שאלת העיתוי: האם מהלך הכרעתי רצוי לישראל בנסיבות האסטרטגיות הקיימות? מעבר לכך קיימת יכולת המימוש: האם קיים סיכוי סביר שהמהלך יביא ליציבות המבוקשת? באוקטובר 2001, לדוגמה, הכריעו האמריקאים בשלושה שבועות את כוחות הטאליבן באפגניסטאן, ומאז, למרות השקעות עתק בממון וחיי אדם, לא הושגה יציבות במדינה. בדומה, הלחימה נגד דאע”ש במוסול בהובלה אמריקאית (2016-17) ארכה כתשעה חודשים. על סמך מה ניתן להעריך שלחימה דומה בעזה תהיה קצרה בהרבה?
ולבסוף, קיימת שאלת המתאם לאינטרסים הישראליים הגלויים והסמויים: באיזו מידה יש הצדקה בהקרבת חיי חיילים ישראליים רבים להשלטתה מחדש של הרשות הפלסטינית על עזה, ובמיוחד לאור כישלונה המחפיר בשליטה ברצועה מחד גיסא, ואי קבלתה את זכות קיומה של ישראל לאחר 25 שנות תהליך אוסלו, מאידך גיסא.
כאן נפרדת דרכם של התומכים בפתרון שתי המדינות, כולל נסיגה ישראלית כמעט מלאה לקו הירוק וחלוקת ירושלים, מזו של הרואים בכך סיכון ואיום אסטרטגי הרה אסון. הכרעה ישראלית במחלוקת זו קודמת לשאלת המשך שלטונו של חמאס בעזה.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-3 ביוני 2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.