מבט מבס”א מס’ 1,428, 29 בינואר 2020
תקציר: על ישראל לאמץ את תוכנית טראמפ לשלום שכן קיים בה פוטנציאל יוצא דופן למימוש שאיפות הציונות תוך השתלבות במרחב המזרח-תיכוני וצירוף שטחים נוספים בארץ ישראל למדינת ישראל.
ניתן לראות בתכנית טראמפ תמונת ראי של “תוכנית השלבים” של אש”ף המבקשת “לשחרר בהדרגה את פלסטין מאחיזת הציונים”. רק לאחרונה הודיע ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד א-שתיה, כי חלוקת יהודה ושומרון לשטחי A, B ו–C כפי שנקבע בהסכמי אוסלו בטלה ומבוטלת. ואכן, מזה כעשור מיישבים הפלסטינים בצפיפות את שטחי C ונוטעים כרמי זיתים בכל מרחב פתוח במטרה ליצור עובדות בשטח ולסכל את סיפוחם העתידי של שטחים אלה לישראל. המדובר בצעדים חד-צדדיים המהווים הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, שלא לציין את המערכה שמנהלת הרש”פ בהנהגת מחמוד עבאס לבידודה הבינלאומי של ישראל ולכפיית הקמתה של מדינה פלסטינית ללא הסכם שלום. במקביל הכריז לאחרונה חבר הכנסת איימן עודה כי בראש יעדי מפלגתו (“הרשימה המשותפת”) עומד ריסוק ההגמוניה הציונית בארץ ישראל, בעוד שחברו להנהגת הסיעה אחמד טיבי התריס בפני הנשיא ריבלין (בעת ההתיעצויות להקמת ממשלה) כי “אנחנו בעלי הארץ הזו“.
לאור זאת סביר כי הפלסטינים יידחו את תוכנית הנשיא טראמפ (כשם שדחו אינסוף תכניות שלום במאה השנים האחרונות). לא משום שאין התכנית טובה מבחינתם, שהרי היא תעניק להם את שלא היה להם עד כה: ריבונות ויציבות כלכלית. הם יעשו זאת מכיוון שמלחמתם בישראל היא מלחמה אמונית-רעיונית המונעת מקנאות דתית ולאומית שאינה מסוגלת להשלים עם ריבונות עם ישראל על שטח כלשהו משטחו של “דאר אל-אסלאם” (בית האסלאם).
בניגוד לטענת חסידי דוקטרינת “שטחים תמורת שלום”, הרי שלא זו בלבד שהוויתורים הטריטוריאלים במסגרת הסכמי אוסלו לא הביאו לשלום ישראלי-פלסטיני אלא שגרמו למלחמת הטרור עקובת הדם ביותר מאז מלחמת העצמאות (המכונה בלשון מכובסת “אינתיפאדת אל-אקצא”) והפכו את רצועת עזה (ובמידה פחותה את שטחי יו”ש) למצודת טרור (ומכונת הפצת דברי בלע ושטנה) בלתי ניתנת לעקירה.
יצחק טבנקין, מראשי תנועת העבודה, טען לאחר מלחמת ששת הימים שמסירת שטחים לא תחזק את סיכויי השלום ולא תבטיח את קיום מדינת ישראל. נהפוך הוא, תנופת הפיתוח וההתיישבות היהודית ימנעו את הפיכת השטחים המשוחררים לבסיסי מלחמה מחודשת ויבטיחו את השלום. אלו המבקשים להשיג רווח ביטחוני בלבד בשמירה על השטחים וקביעת גבולות ביטחון באמצעותם ולא רואים בשחרורם את הגשמת הצדק ההיסטורי חוטאים לאמת. טבנקין, כזאב ז’בוטינסקי, ראש התנועה הרוויזיוניסטית, סבר כי שלום אמת יושג רק לכשישלימו הערבים עם זכות היהודים לכונן את מדינתם בכל חלקי מולדתם ההיסטורית. זהו הבסיס לשלום אמת, והוא תנאי להשגת ביטחון.
דומה כי טענתו של ז’בוטינסקי (ב-1923) שהשלום יגיע כאשר יפנימו הערבים שהציונות היא “קיר ברזל” שאינו בר תבוסה ושהיא מפתחת את הארץ לטובת בניה – יהודים כערבים – אקטואלית כיום לא פחות משהיתה אז. לא לחינם משלבת תכניתו המדינית של הנשיא טראמפ תמריצים כלכליים ניכרים. ואכן, בשנים האחרונות אנו רואים תמורות מהותיות ביחס העולם הערבי והאסלאמי לישראל ובאפשרות לכינון יחסים עימה. ישראל נתפסת בעיני רבים כצוק איתן בים הסוער של לאומנות ומשיחיות איסלאמית קיצונית המובלת על ידי איראן וגרורותיה מחד, ומבית מדרשם של האחים המוסלמים והתנועות האיסלאמיות הסלפיות מאידך. הסוגייה הפלסטינית נדחקה כתוצאה מכך לקרן זווית.
באימוץ תוכנית טראמפ גלומה לפיכך הזדמנות היסטורית מכיוון שהחלת הריבונות בבקעה ובאזורים נוספים ביו”ש ירחיקו מהם את סוכני הטרור. לצד זאת על ישראל לפעול לפירוז השטחים (פעולה לא פשוטה בעליל בהתחשב בנסיון העזתי) ולשמור בידיה את הנכסים ההיסטוריים המדגישים את זכותה ההיסטורית על הארץ ובכללם המזבח בהר עיבל, מערת המכפלה, קבר יוסף והר הבית.
על המפלגות הציוניות מוטלת האחריות להתאחד מאחורי משימות אלו שכן ספק אם הזדמנות היסטורית מעין זו תחזור בעתיד הנראה לעין.
* ד”ר יחיאל שבי הוא חוקר במרכז בגין-סאדאת ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן.