מבט מבס”א מס’ 1,331, 31 באוקטובר 2019
תקציר: לנוכח ההתרחשויות האזוריות האחרונות בכלל, והפלישה התורכית לסוריה בפרט, על ישראל לבחון מחדש את הגיון התנהלותה האסטרטגי – לא רק בממד הסמוי/חשאי של פעילותה במדינות השכנות אלא אף בזה הגלוי. שלא כן, היא עלולה למצוא עצמה במקרה של מלחמה עם הציר הצפוני – חיזבאללה, איראן, וסוריה – מנצחת בקרבות אך מתקשה לסיים את המערכה בהישג אסטרטגי.
נשיא תורכיה רג’פ טאיפ ארדואן הוביל מערכה קצרה ופשוטה יחסית מול המיעוט הכורדי בצפון-מזרח סוריה, ובכל זאת די היה בה כדי לחולל תפנית אסטרטגית במערכת הכוחות המתהווה במזרח התיכון. זה טבעה המובהק של מערכה, כשהיא מצליחה לחולל הרבה מעבר להתרחשויות בשדה הקרב.
לעת עתה, ברור למדי כי הכורדים הפסידו בענק. לאחר שמונה שנות מלחמת האזרחים במהלכן הצליחו לייצב אוטונומיה כורדית באזורי סוריה מצפון-מזרח לפרת – במרחב הכולל כשלושים אחוזים משטחה של סוריה – נלקחו מהם הישגיהם, תוך הפניית עורף אמריקנית לתרומתם המשמעותית לניצחון על דאע”ש. ועם זאת, לא ברור לגמרי מי ניצח. על פניו, הסכמת פוטין לרצועת ביטחון תורכית על אדמת סוריה – בעומק שלושים ק”מ ולאורך כ-120 ק”מ בגבול סוריה-תורכיה – נראית מבחינת ארדואן כמימוש תכלית המערכה. אלא שבמבט נוסף הישגו של נשיא רוסיה משמעותי פי כמה.
לפי שעה, כל הידוע על המערכה מסתכם באירועי הלחימה הגלויים לעין ובמפגשים המדיניים שקיבלו ביטוי פומבי. אולם להתרחשויות אסטרטגיות, על פי טבען, קיימים גם ממדים משמעותיים סמויים מן העין בהם טמונות במידה רבה התשובות לשאלות היסוד להבנת ההתרחשות, לדוגמה: מה באמת הניע את נשיא ארה”ב טראמפ להסיג את כוחותיו ולזנוח את בעלי הברית הכורדים בשעתם הקשה? ועל מה הסכימו ביניהם פוטין וארדואן בפגישתם בסוצ’י? המידע שפורסם אינו מספק בהכרח תמונה מלאה ו/או נכונה על פגישה זו, וייתכן בהחלט שהפרטים שהודלפו (כמו גם ההודעה הרשמית) נועדו להסתיר את הבנות האמת העומדות בבסיסה.
התבוננות בתופעת המלחמה מנקודת מבט של מהנדס תעשיה וניהול מייחסת לתוכנית הפעולה, כמו לתכנון פס ייצור, את הדרישה ל”סוף מעשה במחשבה תחילה”. תוכנית המלחמה במבט כזה צריכה להיות פועל יוצא של הגדרת מצב הסיום הרצוי.
מנקודת מבט זו, ההתרחשות במלוא שלביה אכן תוכננה מראש. כלומר: הנשיא פוטין, בעורמתו, עודד את עמיתו התורכי לצאת למערכה בציפייה לניצול ההזדמנות להבאת כוחות אסד חזרה למרחב שממזרח לפרת תוך הפיכת צבא סוריה מגורם מדכא למושיע הכורדים. וזו להערכתי נקודת מבט מערבית הרחוקה ביותר מהגיון ההתנהלות הרוסי. מוסקבה ככל הנראה לא הייתה מלכתחילה בסוד העניינים. אולם מרגע שנוצרה ההתרחשות, הם בחרו למצות אותה במלוא ממדיה כהזדמנות אסטרטגית להרחבת השפעתם האזורית.
ואכן, חזרת כוחות אסד לצפון-מזרח סוריה העמידה בפני ארדואן דילמה שלא ציפה לה. ביציאתו למלחמה ציפה הרודן התורכי למערכה קצרה ופשוטה, שבסיומה תחוסל האוטונומיה הכורדית. עם כניסת הכוחות הסוריים לזירת הפעולה, בתמיכה רוסית, הסתבכו העניינים והקשו עליו לראות כיצד יוכל לסיים את המערכה בהישג הרצוי. בהזמנתו לפגישה בסוצ’י, הציע לו פוטין חבל הצלה, נקודת יציאה לסיום המלחמה בכבוד, ובהתערבותו הפך לגורם המחזיק במפתח לסיום המערכה ולכינון יציבות אזורית בסבך האינטרסים של כלל הכוחות המעורבים.
נזכיר את מלחמת איראן-עיראק שהחלה לפני 39 שנים ונבין עד כמה מלחמה יכולה להימשך ללא מוצא. מערכה שתוכננה על-ידי סדאם חוסיין כמלחמת בזק של שבועיים-שלושה נגררה שמונה שנים משום שלא הייתה בסביבה מעצמה בעלת אינטרס להביא לסיומה. גם מלחמת יום הכיפורים הייתה עלולה להימשך, אלמלא המעורבות האמריקנית בתיווכו היעיל של קיסינג’ר. בתהליך זה רכשה ארה”ב השפעה גוברת במזרח התיכון כבעלת המפתח ליציבות האזור ובהובלת הסכמי השלום בהמשך. ארה”ב עדיין תופסת עצמה כמחזיקה בידה מפתח להסדר אזורי, אלא שבינתיים המנעול הוחלף ופוטין מחזיק בידיו את המפתח החדש לכינון היציבות באזור. במציאות החדשה, הולכת, משתנה ואף נסדקת תשתית היסוד שעליה נבנתה מגמת ההסדרים האזורית שהושתתה מאז הסכם השלום עם מצרים על הדומיננטיות האמריקנית. וכאשר המפתח לשליטה בנקודות היציאה לסיום המלחמה מצוי במידה רבה בידי הרוסים, הסיכוי לסיומה בהסכם מדיני שיתאים לישראל הולך וקטן.
מדיניות חוץ וביטחון אפקטיבית מאופיינת באיתור וניצול הזדמנויות גם בהתרחשויות שאינן כרוכות באינטרס קיומי ישיר, דבר המאפשר למדינה להביא את נוכחותה לידי ביטוי אף במקרים בהם מהווה עצם הנוכחות תכלית בפני עצמה. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה נמנעה ישראל ממדיניות פרו-אקטיבית מעין זו תוך הכוונת פעולותיה הגלויות והסמויות לתכלית הגנתית ברורה. זאת בניגוד בולט למדיניותה בשנות השישים והשבעים בהן העניקה סיוע צבאי משמעותי (כולל השתתפות בלחימה של קצינים ישראליים) למאבק הכורדי בעיראק – למרות שהחזיקה בעוצמה צבאית, מדינית, וכלכלית פחותה בהרבה.
המסקנה המתבקשת ממצב עניינים זה ברורה למדי: שחקן שאינו מעז להצטרף למשחק, ולו לשם הפגנת נוכחות וניצול הזדמנויות מתהוות, יאלץ לצפות במתרחש מהצד. לנוכח ההתרחשויות האזוריות האחרונות בכלל, ובצפון-מזרח סוריה בפרט, על ישראל לבחון מחדש את הגיון התנהלותה האסטרטגי – לא רק בממד הסמוי/חשאי של פעילותה במדינות השכנות אלא אף בזה הגלוי. שלא כן, היא עלולה למצוא עצמה במקרה של מלחמה עם הציר הצפוני – חיזבאללה, איראן, וסוריה – מנצחת בקרבות אך מתקשה לסיים את המערכה בהישג אסטרטגי.
גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה ב ישראל היום ב-25.10.2019.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.