חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

המתקפה על הכורדים בסוריה מנקודת מבטה של איראן

מאת אוקטובר 25, 2019
Hassan Rouhani and Recep Tayyip Erdoğan, photo by Mohammad Hassanzadeh via Wikimedia Commons

מבט מבס”א מס’ 1,321, 25 באוקטובר 2019

תקציר: מתקפת הצבא התורכי על כורדיסטן הסורית הובילה לתגובות נזעמות מצד בכירי המשטר האיראני שהפצירו בארדואן לשקול מחדש את צעדיו. במבט ראשון נראה כי תקיפות הצבא התורכי מציבות בפני קובעי המדיניות ברפובליקה האסלאמית אתגרים ויתרונות כאחד. אולם מבחינתה של טהראן מנעד הרווחים עולה לאין ערוך על האתגרים הנגזרים מהמציאות הנוכחית.

מתקפת הצבא התורכי והמיליציות הנאמנות לו כנגד הכורדים בצפון מזרח סוריה לא הותירה את איראן אדישה למתרחש במרחב שסוע קרבות זה. מראשית מלחמת האזרחים (במרס 2011) ניצבו איראן ותורכיה משני עברי המתרס כאשר טהראן (ורוסיה) משחקות תפקיד מכריע בהישרדות משטר אסד ואילו הנשיא ארדואן קורא להפלתו ומאוחר יותר אף תומך בהתנגדות המזויינת למשטר.

הודעתו של הנשיא טראמפ בדבר פינוי חיילי ארה”ב מצפון סוריה התקבלה בברכה בטהראן שראתה בנוכחות חיילי ארה”ב בסוריה פגיעה בריבונותה של המדינה. עם זאת, הודעת אנקרה על כוונתה לפלוש לשטח שבשליטת הכוחות הכורדים בסוריה זכתה לגינוי מצד הנשיא רוחאני שתבע מעמיתו התורכי לשקול מחדש את צעדיו בטענה שהפלישה אינה משרתת את יציבות האזור. במציאות הנוכחית נראה כי טהראן אינה ששה לסכן את יחסיה עם תורכיה, המהווה צינור לעקיפת הסנקציות האמריקניות וציר חיוני לאספקת גז מאיראן למדינות אירופה.

במקביל לפלישה התורכית פתחה איראן בתרגיל קרקעי רחב היקף בקרבת הגבול עם תורכיה, אותו בחרה לכנות “מטרה אחת כדור אחד”. ללא ספק נועד התרגיל להעביר מסר כפול. מחד גיסא, לאותת לצבא תורכיה על מוכנותה של איראן לכל תרחיש והתפתחות; מאידך גיסא, להרתיע את אזרחי איראן ממוצא כורדי (השוכנים במחוז מערב אזרבייג’ן) לבל ילבו את הרוחות. לא בכדי שילב התרגיל יחידות חי”ר ושריון עם כוחות מיוחדים ללחימה בטרור. עם זאת, חרף ניסיונות טהראן לשמור על רגיעה בקרב המיעוט הכורדי האיראני (שמספרו נאמד על כשמונה מיליון אזרחים), פרצו ברחבי המדינה הפגנות רחבות היקף כנגד נציגויות תורכיה באיראן שנשאו מסר של אחדות אתנית תחת הכותרת: “רוג’אבה את לא לבד” (רוג’אבה- הכינוי של כורדיסטן הסורית).

כצפוי, קריאותיו של רוחאני לא נפלו על אוזן קשבת באנקרה וב-9 באוקטובר פתח הצבא התורכי במתקפה רחבת היקף על מספר ערים בצפון סוריה (כובאני, מנביג’, תל אבייד, ראס אל-עין, עין עיסא קאמשלי ועוד) שהובילה למספר רב של נפגעים ועקורים בקרב הכורדים. בהיעדר הגנה אמריקנית חתמו כוחות סוריה הדמוקרטית והממשל הסורי על הסכם (ב-13 באוקטובר) במסגרתו פרס צבא סוריה את כוחותיו לאורך הגבול הסורי-תורכי. יתר על כן, ב-17 באוקטובר התקיימה פגישה בין נשיא תורכיה לבין סגן נשיא ארצות הברית שבמהלכה סוכם על הפסקת אש של 120 שעות במטרה לאפשר לכוחות הסורים הדמוקרטיים לסגת למרחק 32 קילומטרים מהגבול התורכי. חרף הפסקת האש הלחימה לא פסקה לחלוטין ועימותים נרשמים במוקדים שונים, גם בעת כתיבת שורות אלה.

על-אף שהתקשורת האיראנית לא יצאה מגדרה ודיווחה בתמציתיות על ההסכם שנחתם, ברור כי היא לא נותרה אדישה לנוכח המציאות המתפתחת בסוריה. בבסיס החזון של קובעי המדיניות בטהראן עומדת השאיפה להרחיב את מה שהם מכנים “העומק האסטרטגי” של איראן, קרי שטחים מחוץ לגבולותיה הנתונים לשליטתה. עם זאת, הפלישה התורכית מציבה בפני איראן מספר דילמות.

מחד גיסא, ברור שהפלישה התורכית מהווה פגיעה בריבונות הטריטוריאלית של סוריה ובמעמד הנשיא אסד הנתפסת בקרב מקבלי ההחלטות בטהראן כקו שאין לחצותו. יתר על כן, לצד הצבא התורכי פועלות מספר לא מבוטל של קבוצות ג’יהאדיסטיות (חרכת אחראר אש-שאם אל-אסלאמיה, ג’יש אל-אסלאם, סקור אל-שאם ועוד) המונעות מתפיסת עולם סלפית. מיליציות אלו (אשר מקור חלקן הוא אל-קאעידה) תופסות את האסלאם השיעי ככפירה ומגדירות את מאמיניו ככאלו שיש לכלותם, ולפיכך מדירה פריסתן בצפון סוריה שינה מעיניהם של בכירים בממסד הביטחוני והמדיני האיראני. מה גם שהשסע הסוני-שיעי צרוב היטב בתודעה הקולקטיבית האיראנית שראתה בכניסת דאע”ש למרחב העיראקי-סורי איום פוטנציאלי על האסלאם השיעי ככלל ועל איראן בפרט. בדומה עלולה פריסת מיליציות סוניות המתנגדות לזרם השיעי להגביל את מרחב התמרון האיראני בצפון סוריה.

גורם נוסף בסל השיקולים האיראני הוא הממד האתני. שאיפותיו האתנו-לאומיות של המיעוט הכורדי מציבות אתגרים בלתי מבוטלים לארבע המדינות הכוללות בשטחן אוכלוסייה כורדית גדולה. כתוצאה מכך, התקדים של מרחב אוטונומי כורדי בסוריה אינו מקובל על הממסד האיראני שזוכר היטב את ההתקוממות שהובילה להקמת “הרפובליקה של מהאבאד” (ינואר 1946). יתר על כן, מימוש רעיון “כורדיסטן הגדולה”, כמו גם רגשי ההזדהות בקרב הכורדים (חרף הפיצולים והנאמנויות השבטיות), ידועים היטב בטהראן שאינה יכולה להרשות לעצמה תסיסה העלולה לגרור מהומות על רקע אתני. לראיה, ההנהגה האסלאמית רואה בהפגנות ההזדהות שפרצו ברחבי איראן במחאה על התוקפנות התורכית סנונית העלולה לבשר רעות.

מאידך גיסא, עשויה המתקפה התורכית לקדם את מערך האינטרסים האיראני במספר מישורים. בעקבות ההתבססות התורכית בצפון-מזרח סוריה עשוי המשך ההתבססות האיראנית במרחב זה להיתפס כקו פעולה לגיטימי. שכן, למרות התיאום הטקטי בין איראן, רוסיה ותורכיה, רצונה של האחרונה להרחיב את “רצועת הביטחון” בצפון סוריה עשוי לסייע לטהראן להרחיב את המסדרון הקרקעי עליו היא עמלה זה שנים – מגבולה הצפון-מערבי של איראן, דרך עיראק לאגן הים התיכון.

למרבה האירוניה, העובדה שאיראן נתפסת בעולם הערבי כמשענת מגן לאסד מהווה אמתלה חוקית לשיגור כוחות והרחבת פעילותה כנגד חדירת גורמים זרים למרחב הסורי. לפיכך עשוי הסכם ההגנה שנחתם בין הכורדים לבין משטר אסד ופריסת כוחות הצבא הסורי בכורדיסטן הסורית לאפשר למשמרות המהפכה (והמיליציות הכפופות להם) להגביר את נוכחותם בצפון סוריה. ניתן לומר במידת וודאות גבוהה כי הנוכחות האיראנית בצפון-מזרח סוריה תקבל את אישורו של אסד ותוסווה במדי הצבא הסורי – כפי שאירע בעבר.

ההנהגה בטהראן אף תולה תקוות רבות באפשרות שהקהילייה הבינלאומית תפנה את תשומת לבה לתוקפנות התורכית ובדרך זו תיצור תשתית נוחה להרחבת “העומק האסטרטגי” האיראני הרחק מהעין הציבורית, כפי שאירע בעקבות ההתגייסות הבינלאומית למאבק בדאע”ש. ואכן, איראן מטיבה לנצל הזדמנויות שנקרות בדרכה כתוצאה מקריסת מנגנוני השלטון במדינות האזור. כך קרה לאחר כניסת בעלות הברית לעיראק (2003) והוואקום השלטוני שנוצר במדינה לאחר הדחת סדאם חוסיין, וכך ארע במהלך מלחמות האזרחים בסוריה ובתימן. סביר לפיכך להניח שאיראן תעשה שימוש נרחב בכניסה התורכית לצפון סוריה על מנת להרחיב את אחיזתה במרחב, במטרה לאיים על גבולה של ישראל.

ניתן לסכם ולומר כי ההצהרות בגנות הפלישה התורכית לכורדיסטן הסורית מהוות מס שפתיים מצידה של טהראן וכי המשטר האסלאמי עשוי להפיק תועלת מהמצב החדש שנוצר עקב הנסיגה האמריקנית מסוריה. אמנם המתקפה התורכית יצרה אתגרים להנהגה האיראנית המשקיעה מאמצים נכרים בייצוב משטר אסד, אך בבחינת התועלת הכוללת מול החסרונות דומה כי המצב החדש עשוי לסייע לאיראן בקידום האינטרסים שלה בסוריה. מבחינת ישראל המדובר במשחק סכום אפס היות וקידום האינטרס האיראני מהווה בהכרח אתגר המחייב מוכנות תמידית.

גרסה PDF

* ד”ר דורון יצחקוב הנו חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן ומחברו של הספר “איראן-ישראל 1963-1948: קשרים בילטרליים בצל שותפות אינטרסים במרחב גאופוליטי משתנה”.

 

לשיתוף מאמר זה:

תפריט נגישות

השארו מעודכנים