מבט מבס”א מס’ 802, 19 באפריל 2018
תקציר: העובדה שבשעה המכרעת – שלא הייתה כמותה בתולדות עם ישראל מאז כישלון מרד בר כוכבא – עמד לו מנהיג בעל שיעור קומה בולט בכל קנה מידה היסטורי כדוד בן-גוריון אינה מובנת מאליה.
מידי שנה, עם הדלקת המשואות בטקס יום העצמאות בהר הרצל, מתנגנת ברקע שירת המקהלה “נס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו”. אכן בתש”ח לא נקרע לנו הים ולא מצאנו פח שמן. אבל זכינו לנס גדול, משמעותי לא פחות.
בראשית המאה ה-19, כששלח הגאון מווילנה את תלמידיו לארץ ישראל, הורה אותם כי גאולת ישראל בעת החדשה תבוא בדרך הטבע. מאז, בתהליך מתמשך, הכל נראה כהולך ומתפתח לגמרי בדרך הטבע, וכך היה לכאורה גם בתש”ח. הנס לא התגלה באותות ומופתים. אך הוא התגלה במלוא מובהקותו בגודל ההנהגה שביטא דוד בן-גוריון. העובדה שבשעה המכרעת – שלא הייתה כמותה בתולדות עם ישראל מאז כישלון מרד בר כוכבא – עמד לו מנהיג בעל שיעור קומה בולט בכל קנה מידה היסטורי, אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין צומת גורלית למנהיגות הראויה לגודל השעה היא תיזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות היא העובדה שלרגע המכריע – מאבק הקמתה של המדינה תוך סערת מלחמה – הגיע בן-גוריון במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה. הוא היה שם מתחילת שלטון המנדט הבריטי, התעצב כמנהיג בכל הצמתים הגורליות לקראת המדינה שבדרך, ובהן מבחני הביטחון הקשים במאורעות 1929 ו-1936-39 שהכינו בהדרגה את הנהגת היישוב ואת הכוח הצבאי היהודי לקראת המבחן הגורלי בתש”ח.
התנהלותו הדומיננטית של בן-גוריון כקברניט בשנים שקדמו למלחמת השחרור, ובעיקר במלחמה עצמה, תאמה באורח מופתי את כל הממדים המוכרים כמכונני ניווט ברמה הלאומית, ובראש ובראשונה – זיהוי בעוד מועד של תפנית אסטרטגית מתהווה והנחלתה כתפיסה כוללת למערכת המונהגת תחתיו. כבר בשנת 1946 זיהה בן-גוריון את העתיד להתרחש וטבע בהובלתו האישית שינוי מוסדי בתרחיש הייחוס להתכוננות למלחמה: לא עוד לחימה כנגד כנופיות מקומיות כבמאורעות 1936-39 אלא התמודדות בפלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב. זיהוי זה חולל שינוי קריטי בהכנת ארגון ההגנה והיישוב למלחמה העומדת בשער.
ב-12 למאי 1948, יומיים לפני הכרזת המדינה, הציג בן-גוריון את הערכת המצב האישית שלו למנהלת העם. במודעות מלאה למשמעות הסיכון הכרוך בהכרזת המדינה, בהכרת משמעות האיום למתקפה רבתי מידית של צבאות ערב בכל גבולות הארץ, כשהיישוב היהודי בכל הערים והיישובים נתון מזה כמה חודשים במלחמה קשה עם ערביי ארץ ישראל, תאר בפיכחון מלא את העומד להתרחש בשלושה תרחישים אפשריים, השלישי מסוכן מכולם: “גם הערבים יגדלו בכוחותיהם וגם אנו. תהיה לנו מערכה לא קלה ולא בלי אבדות. ואני קודם כל חושש למורל שלנו – אולי יהיה תמוה בעינכם, אנו פונקנו אולי יותר מידי עד עכשיו… ואם לראות הדברים כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם אבדת נקודות גם אבדת אנשים.”
בחכמה שלאחר מעשה, בוודאי לאחר שבעים שנים, מן המקום בו אנו עומדים בימינו, נראה כי כתובת ההצלחה הייתה כתובה בבירור על הקיר. ההחלטה להכריז על הקמת המדינה באותה השעה נראית עכשיו כאפשרות הבלעדית שאין נכונה ממנה. אולם באותן שעות קשות, בעיצומה של אי-הוודאות וגלי החרדה היה ברור לכולם כי דבר אינו מובטח.
בשנת העשור להקמת המדינה כתב בן-גוריון: “הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית ובנתיב הייסורים”. הנס סביבנו מגולם מאז בגלוי ובסמוי במה שממשיך להתחולל כאן בשלושת נתיבים אלה.
המאמר פורסם ב ליברל, אפריל 2018.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.