עיונים בביטחון המזרח התיכון: 120
המהלך הצבאי הרוסי בסוריה ממחיש את השינוי שחל במדיניות החוץ הרוסית בזירה הגלובאלית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט, מאז חזרתו של ולדמיר פוטין לכס הנשיאות במאי 2012. המדיניות החדשה מתאפיינת בגישה תקיפה, שנועדה לקדם את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של רוסיה, גם במחיר התעמתות עם המערב, כפי שבאה לידי ביטוי בהשתלטות על חצי האי-קרים.
המחקר הנוכחי בוחן את הפעילות הרוסית במזרח התיכון – החל מהענקת מטרייה מדינית ותמיכה צבאית חסרת תקדים בהיקפה ובעצמתה למשטר הסורי; המשך בהעמקת שיתוף-הפעולה הצבאי והביטחוני עם איראן; וכלה בניסיונות להרחבת הקשרים עם מדינות האזור הסוניות, לצד העוינות הגוברת כלפי טורקיה.
כל זאת, תוך בחינת תפיסת העולם של הנשיא פוטין באשר למקומה ולתפקידה של רוסיה במערכת הגלובאלית, וניתוח מעמיק של מגוון השיקולים והאינטרסים מבית ומחוץ העומדים בבסיס הפעילות הרוסית. לבסוף, המחקר בודק גם את ההשלכות הישירות והעקיפות על ישראל.
המסקנה המרכזית העולה מהמחקר היא כי רוסיה בהנהגתו של פוטין חוזרת להיות שחקן משמעותי ומשפיע במרחב המזרח תיכוני. סוריה מהווה עבורה אמצעי להמחשת מעמדה ויכולת השפעתה, תוך ניצול צמצום המעורבות האמריקנית באזור.
התפתחות זו, מייצרת עבור ישראל מאזן מעורב של סיכונים ושל הזדמנויות. מצד אחד, מדובר בסיוע רוסי ישיר לציר הרדיקאלי בהנהגת איראן, אשר עלול להוביל לחיזוק מעמדו האזורי ולשדרוג יכולותיו הצבאיות, כמו גם להגבלת חופש הפעולה של ישראל.
מצד שני, המציאות החדשה עשויה לייצר לישראל הזדמנויות להמחשת נכסיותה עבור מדינות המערב, ליצירת קואליציות עם המדינות הסוניות ואולי לשיקום היחסים עם טורקיה.
מכל מקום, ישראל צריכה לגלות רגישות וזהירות לא לפגוע באינטרסים וביעדים הרוסיים במרחב. במקביל, עליה לנצל את מערכת היחסים בין המדינות ואת הקשרים בין הנשיא פוטין לבין ראש-הממשלה נתניהו, במטרה למנוע אי-הבנות במישור הצבאי וכערוץ להעברת מסרים לציר הרדיקאלי, בעיקר בעתות משבר.