ועדת נגל הוקמה בקיץ האחרון על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו. לוועדה ניתנה משימה בעלת חשיבות היסטורית-אסטרטגית – תכנון בניין הכוח לעשור הקרוב לאור מלחמת חרבות ברזל. הוועדה נדרשה להצביע על הצרכים, ולהמליץ על משאבים ותהליכי בקרה לבניין הכוח. כול זאת, לפני שהתקיים תחקור צה"ל של המלחמה, ולפני שהתקיים תחקור ייעודי של בניין ומוכנות הכוח בעשור הקודם לאור המלחמה. לכאורה הוועדה עמדה במשימה והגישה דוח הכולל המלצות תקציביות ספציפיות. המאמר בוחן את הדוח ומצביע על פערים בו, אשר רובם ככולם נובעים מאי-קיום התחקירים לפני הפניה לתכנון העשור הבא.

תפיסת הביטחון חתרה למיצוי כושר המחץ כפיצוי על חולשת כושר העמידה. בעשורים האחרונים השתלטה על החשיבה שלנו גישה טקטית של לחימה נגד-טרור, ודחקה הצידה עקרון זה. המלחמה הנוכחית מהווה צומת דרכים. ניתן לראות במתקפת השבעה באוקטובר כישלון נקודתי, ולהתמיד באסטרטגיה הממוקדת בחזבאללה ובחמאס. המשמעות המעשית היא הקמת מרחבי-חיץ וקיום מלחמות גרילה בגבולותינו. דרך אחרת להבין את המצב הוא לתפוס את מלחמת חרבות ברזל כמערכה ראשונה במלחמה היסטורית מול הציר השיעי. במקרה כזה נכון יהיה לממש את הישגי המערכה הנוכחית ולמצות את ההפוגה האסטרטגית כדי ליצור תפיסת מלחמה ויכולת צבאית מתאימים יותר לנטילת היוזמה האסטרטגית לידינו, ולהתכונן למערכה נוספת.

מסתמן כי אין בדעתן של מעצמות המערב לחרוג מהפרמטרים שגזרו על עצמן בפרופיל הפעילות הצבאית נגד מעוזי המורדים החות'ים. התובנה המדאיגה מכך היא כי המערב יעדיף להשתעבד לנוסחה לפיה רק טיפול בגורמי השורש, קרי - הפסקת המלחמה בעזה, יניב את הפסקת פעולות החות'ים לשיבוש הביטחון בנתיבי השייט הבינלאומיים.

המבצעים המוצלחים בצפון הם משב רוח מרענן, אך בהצלחות טקטיות גלום סיכון ללמידה מוטעית. שנים של מלחמה בטרור, מערכה שבין המלחמות והתמקדות במבצעים מיוחדים טשטשו אצלנו את האבחנה שבין עולם המלחמה לבין עולם הצללים. לצד ההצלחות המרהיבות בפשיטה על מתקן ייצור בסוריה, מבצעי האיתוריות וסיכול עקיל וחבורת הפיקוד שלו, הומחשו גם המגבלות. מבצעי האיתוריות לא מוצו במסגרת מהלך רחב, גם לא סיכול עקיל וחבורתו. מפעלי דיוק בלבנון לא הושמדו. נראה כי ישראל נגררה להסלמה מחשש שייחשף מבצע האיתוריות. שנים של מלחמה בטרור ומב"ם השפיעו על דרך המלחמה הישראלית. חזבאללה הוא כוח צבאי, אך המלחמה עדיין מתנהלת כסדרת מבצעים נגד טרור.

צה"ל לא מתכנן איך לסיים את המלחמות שהוא מתכנן ומתכונן אליהן. "מנגנון הסיום", ו"מנופי סיום" שכוללים תהליך פורמאלי ומנופים שמשפיעים על השחקנים, דורש תכנון וניהול כדי שניתן יהיה להשיג את יעדי המלחמה במחיר ובזמן סבירים. בשנים האחרונות נראה כי תכנון הסיום הוזנח בתוכניות הצה"ליות, לקח שלא נלמד מתחקירי מבצע צוק איתן. בצה"ל מקובל לראות במבצע צוק איתן, תולדה של מיסקלקולציה שהובילה לעוד מבצע בשורת המבצעים בעזה. המאמר מציע הסבר אחר לפעולות חמאס, מציג באור חדש את ההתנהלות הישראלית בצוק איתן, ושואל מה ניתן ללמוד, הגם שבאיחור ניכר, על מצבנו כיום. מבצע צוק איתן היה תולדה של מצוקה אסטרטגית של חמאס שהובילה אותו לפתוח במלחמה יזומה כנגד ישראל שמטרתה הסרת הסגר והבידוד בו מצא עצמו הארגון לאחר נפילת מורסי, והשלכות מלחמת האזרחים בסוריה. מקבלי ההחלטות בישראל לא הבינו שחמאס יוצא למלחמה ומדוע. אי ההבנה הזאת גרמה לממשלת ישראל לנסות ולהגיע להפסקות אש בלי להתייחס ליעדי חמאס ולמצבו, מה שגרר למלחמה ארוכה של חמישים ימים, כולל מהלך קרקעי שלא נוצל להגעה לסיום המלחמה. סיבות שונות גרמו לכך שבעקבות המבצע לא התבררה השאלה מדוע התארכה כל כך המלחמה. לו הייתה מתבררת שאלה זו ייתכן ותכנון הסיום היה מקבל את החשיבות הראויה לו ולצה"ל היו כלים טובים יותר להגיע לסיום מלחמת חרבות ברזל.