חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פלסטין

ישראל הבינה אט אט שהפלסטינאים אינם שותף לשלום וגם אינם מסוגלים לבנות מדינה. לכן, אימצה ישראל למעשה אסטרטגיה של ניהול סכסוך בסוגיה הפלסטינית. אסטרטגיה כזאת אינה פוטרת את בעליה ממספר דילמות. האם ישראל צריכה לדבר בגלוי על הסיכויים הקלושים ל"שתי מדינות לשני עמים" או לרצות את הקהילה הבינלאומית בניסיונות סרק במו"מ לשלום? האם ישראל צריכה להגביר את השימוש ב"מקל" על חשבון ה"גזר" כלפי הרשות הפלסטינית העוינת? האם התמוטטות הרשות משרתת אינטרסים ישראלים? עד כמה צריכה ישראל לגלות יוזמה בסוגיה הפלסטינית?
שלושת סוגי הסמכות השיפוטית המוגדרים בשטחים שונים ביהודה ושומרון – שטחי A, B, ו-C – נועדו במקור להוות פתרון זמני לטווח קצר, עד שניתן יהיה לנסח הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין הפלסטינים. יותר מעשרים שנה לאחר מכן אנו רואים כי שני הצדדים הפרו ועודם מפרים באופן נרחב את הפרמטרים המקוריים שהוגדרו. כך למשל, ישראל חודרת דרך קבע לשטח A בשל סיבות ביטחוניות, בעוד שהרשות הפלסטינית (בתמיכת האיחוד האירופי) מבצעת בנייה בלתי חוקית ומסוכנת באזורי מפתח של שטח C, הנחשבים קריטיים מנקודת מבטה של ישראל. ישראל חייבת לשים קץ להפרות הללו באופן נחוש.
While there is no doubt that Israel is facing a difficult security situation, the surge in Palestinian violence does not pose any existential threat to Israel. Israel has weathered longer and harsher waves of terrorism. Israeli leaders must keep things in proportion, and reject calls for “massive retaliation” that will not truly improve security and could make things worse.

תפריט נגישות