Mowing the Grass: Israel’s Strategy for Protracted Intractable Conflict
Mideast Security and Policy Studies No. 105
English Version - published by Journal of Strategic Studies online in 2013 and in print in 2014 (Vol. 37, No. 1, pp. 65-90).
"Mowing the Grass," Israel’s strategy in the twenty-first century against hostile non-state groups, reflects the assumption that Israel finds itself in a protracted intractable conflict. The use of force in such a conflict is not intended to attain impossible political goals, but a strategy of attrition designed primarily to degrade the enemy capabilities. Only after showing much restraint in its military responses does Israel act forcefully to destroy the capabilities of its foes, hoping that occasional large-scale operations have a temporary deterrent effect in order to create periods of quiet along its borders. The Israeli approach is substantively different from the current Western strategic thinking on dealing with non-state military challenges.
This study explores the strategy in four cases: Operation Defensive Shield (2002), the Second Lebanon War (2006), Operation Cast Lead (2008-2009), and Operation Pillar of Defense (2012).
השימוש שעשתה ישראל בכוח נגד שחקנים לא-מדינתיים במאה העשרים ואחת זכה לתשומת לב אקדמית רבה ולמידה גדושה של ביקורת. מאמר זה טוען כי רוב-רובה של ספרות זו אינו מבין את הרציונל הישראלי העומד מאחורי השימוש בכוח צבאי, ואינו מעריך נכון את השינויים שחלו בהערכת האיומים של ישראל ובחשיבתה האסטרטגית. גישתה של ישראל לשימוש בכוח מול יריביה במאה העשרים ואחת מתוארת לעתים קרובות באמצעות הביטוי "כיסוח הדשא", מונח חדש בשפה האסטרטגית הישראלית, המשקף את ההנחה לפיה ישראל נמצאת בסכסוך בלתי פתיר ומתמשך עם ישויות לא-מדינתיות המגלות כלפיה עוינות קיצונית. מצב זה שונה מהותית מסכסוך בין-מדינתי. לפיכך, השימוש בכוח לא נועד להשיג יעדים פוליטיים בלתי אפשריים ,אלא לצמצם ככל האפשר את יכולתו של האויב להסב נזק לישראל. לאור העובדה שקשה מאוד להשפיע על התנהגותם של גורמים לא-מדינתיים קיצוניים, כל שישראל יכולה לקוות להשיג בשימוש בכוח הוא הרתעה זמנית. לפיכך אימצה ישראל אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה, שנועדה בראש ובראשונה לפגוע ביכולות האויב .ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויביה רק אחרי שהיא סופגת סדרה של מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות, זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים ,שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופות של הפוגה. חשוב לציין כי גישת "כיסוח הדשא "שונה מהותית מהאופן שבו רואה האסטרטגיה המערבית הנוכחית את ההתמודדות עם אתגרים צבאיים לא-מדינתיים.
מאמר זה פותח בהצגת התפיסה האסטרטגית הדומיננטית במדינת ישראל במאה העשרים ואחת – המושתתת על ראיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך מתמשך ובלתי פתיר. המאמר מנתח את הממד הצבאי במאבקה של מדינת ישראל בטרור ובפעולות גרילה מצדם של ארגונים בעלי רמת תחכום עולה וגוברת .לבסוף, בוחן המאמר את סבבי המאבק האלים בקנה-מידה גדול בשנים 2009-2008 ,2006 ,2002 ו 2012-כמקרי בוחן הממחישים את האופן שבו השתמשה ישראל בגישת" כיסוח הדשא" במאה העשרים ואחת.
To order a hard copy, Contact Us and provide us with your mailing address.
(Photo Credit: Flickr/IDF)
