מבט מבס”א מס’ 1,969, 18 במרץ 2021
תקציר: במשבר העמוק אליו נקלעה ישראל בשנה האחרונה – בסבך בעיות כלכליות, חברתיות, ביטחוניות וערכיות הנטועות בשורשן במערכת מתחים בסיסית בלתי פתירה – נדרשת מחדש הנהגה לאומית בעלת הסגולה לניווט מסנכרן בדרך הפשרה המפא“יניקית.
ראש הממשלה לוי אשכול היה חוזר ואומר: “אני מתפשר ומתפשר עד שדעתי מתקבלת”. מדובר בשיטת עבודה שהייתה הרבה יותר ממזג נוח – ב”פשרה המפא”יניקית” הידועה כגישת יסוד בתבונה מנהיגותית פרגמטית שהקנתה למנהיגי המפלגה סגולה ייחודית בניווט המורכב בסבך מצוקותיה של ישראל ואפשרה להכיל לאורך זמן מתחים בלתי פתורים על-ידי היכולת לסנכרן ביניהם בחתירה לשימור מומנטום התפתחות המפעל הציוני והמדינה.
השאיפה למדינה יהודית, לדוגמה, כנדרשת לרוב יהודי, עמדה מימיה הראשונים במתח מול השאיפה לשליטה בכל רחבי הארץ. לדוד בן־גוריון הדבר נראה כמתח מתמיד הניתן להכלה ולפיכך כונן בהתנהלותו האסטרטגית נקודת שיווי משקל מסנכרנת בתשומת לב דינמית למגמות המתפתחות. המגמה הרווחת כיום בחתירה להיפרדות וחלוקה סופית של הארץ כפתרון קבע מבטאת בהיבט זה בריחה מדרך הסנכרון. המחלוקת כאן היא בין אלה המבינים שהחיים מלאי מתחים ומבחנו של המנהיג מתבטא ביכולת להכיל מתחים אלה לבין אלה הדורשים סילוק מתחים בשקיקה לדרך חפה מניגודים. המפא”יניק מהדור הישן לא פחד מקיום רווי מתחים. הוא ידע שמתחים בסיסיים אינם נפתרים; הם ניתנים לסנכרון נסיבתי תוך כינון מחודש מדי יום של נקודת האיזון. כך פעלו מנהיגי מפא”י בכל השאלות הגדולות, כמחלוקת בין כלכלה סוציאליסטית לבין שוק חופשי והמתח הנצחי בין דת למדינה. גם כשחרתו על דגלם דרך אחת, לא הלכו עמה עד הקצה.
גם הסתדרות העובדים – בהשוואה להתארגנויות פועלים מוכרות ממדינות אחרות – התקיימה מראשיתה בסבך מתחים ייחודי. מימיה הראשונים נמצאה ההסתדרות בניגוד עניינים בהיותה בו-זמנית גם מעסיק בעל אמצעי יצור, עם חברות כמו סולל בונה ובנק הפועלים, וגם ארגון לקידום ענייני המועסקים. מה שנראה על פניו כמתח וניגוד עניינים כונן הלכה למעשה את תעודת הזהות של ההסתדרות ושל הנהגת מפא”י.
בסמינר במכון הישראלי לדמוקרטיה סיפר יו”ר הסוכנות היהודית לשעבר סלי מרידור על מעורבותו באירוע שנודע לימים כבג”ץ קעדאן. לאחר תביעת משפחת קעדאן לקנות בית בישוב קציר פנה נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק אל מרידור, ששימש אז כראש החטיבה להתיישבות, בבקשה למצוא לעניין פתרון יצירתי שימנע את הבאת הסוגייה להכרעת בית המשפט. מלכתחילה היה ברור שדיון בבית המשפט העליון יחייב פסק דין תקדימי בסוגיה הרגישה. על-פי מרידור, תשובתו לברק הייתה פסקנית: “אנחנו תמיד היינו נגד פשרה מפא”יניקית”. תשובה זו משקפת את ההבדל המהותי בין גישת מפא”י לגישת הרוויזיוניסטים מבית מדרשו של ז’בוטינסקי ומבהירה את עומק סגולתה של “הפשרה המפא”יניקית” כמפתח לשיטת מינהל ציבורי החותרת לאיזון בין מתחים ולא לפתרונם הסופי “אחת ולתמיד”.
בעשורים האחרונים, בהשפעת מודלים אמריקנים למצוינות ניהולית ומנהיגותית, השתנתה הגישה. קיום מתחים במערכת נתפס כמצב שראוי להימנע ממנו, מעין סוג של ניגוד עניינים המחייב הסדרה. הנטייה “לעגל פינות” מתוארת בעיניים ביקורתיות כקומבינה מתחמקת מהכרעה. אלא שבמציאות משברית רוויית מתחים וניגודים, כישורי גמישות והסתגלות היו סגולה נעלה שהקנתה למפא”י את כוח ההנהגה. במשבר העמוק אליו נקלעה ישראל בשנה האחרונה – בסבך בעיות כלכליות, חברתיות, ביטחוניות וערכיות הנטועות בשורשן במערכת מתחים בסיסית בלתי פתירה – נדרשת מחדש הנהגה לאומית בעלת הסגולה לניווט מסנכרן בדרך הפשרה המפא”יניקית. בינתיים, גם במפלגת העבודה נמוגה רוח זו.
המאמר התפרסם בגיליון מרץ של ליברל.
* אלוף (מיל‘) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה“ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.