מבט מבס”א מס’ 1,987, 6 באפריל 2021
תקציר: פסח היה תמיד חג הגאולה. אבל בשיח הפוליטי הישראלי, כבר עשרות שנים שהמילה גאולה בולטת בהיעדרה. סביב שולחן הסדר חובתנו לספר מחדש: ללא חיבור מעשי לשאיפת הדורות לגאולת ישראל, לא יהיה למדינת ישראל קיום.
דורות של יהודים התפללו וייחלו מדי יום לגאולת ישראל. מגילת העצמאות פנתה בסיומה בקריאה אל העם היהודי: “להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין, ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל”.
דוד בן־גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לא חדל לדבר בשפת הגאולה. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשהותו בגולת ניו יורק, כתב: “מתוך תהום המחשכים שאפפו את עמנו בשעת חירום זו, הולך ובוקע קו אור. שאיפת הגאולה מפלסת לה נתיב בלבב האומה… ובתוך הסערה מגיע אלינו קול שופרו של משיח”.
בעקביות חזר והדגיש: “המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית” (פברואר 1937). גם הקמת המדינה כשלעצמה לא הייתה בעיניו אלא אמצעי לתכלית הנצחית: גאולת ישראל וקיבוץ גלויות (אוקטובר 1937).
מהי גאולה?
בארבע דרכים שונות ביקשו יהודים בעת החדשה מענה למצוקתם. עם האמנציפציה במרכז אירופה ייחלו לבשורה מתוך מעמדם החדש כאזרחים שווי זכויות במדינות מושבם. במזרח אירופה נסחפו יהודים לא מעטים בבשורת המהפכה הקומוניסטית. בהגירה לאמריקה ביקשו יהודים ישועה במיצוי בשורת החירות והשגשוג הכלכלי בעולם החדש. בשלוש דרכים אלה לא הוצע ליהודים יותר מישועה פרטית. רק הרעיון הציוני הביא בכנפיו בשורת גאולה לאומית.
מקיום גלותי לקיבוץ גלויות
בתמורות ההיסטוריות של המאה העשרים נמוגה בשורת הגאולה באירופה הנאורה. במזרח אירופה הלכה וקרסה בשורת הגאולה הקומוניסטית. נותרו שתי צורות קיום יהודי מתחרות: המפעל הציוני בארץ ישראל כבשורת גאולה לאומית, ומעבר לאוקיינוס – הבשורה היהודית־אמריקנית כערוץ ישועה פרטי וקהילתי.
בשולחן ליל הסדר, בהשוואת גאולתנו במדינת ישראל לגאולת בני ישראל במצרים, ראוי ללמד על ההבדל הגדול בין דרכי המענה השונות שהוצעו למצוקות הקיום היהודי. להתבונן בהבדל בין מה שיהודי יכול לבקש בימינו בקנדה או בארה”ב לבין כל מה שמעבר לכך ומוצע לו רק במדינת ישראל. מכל הדרכים, רק בדרך הציונית ניתן לראות ביטוי דומה לבשורת הגאולה של משה. רק בה טמון הכוח לחולל גאולה לאומית. הצורה האמריקנית, על אף ההקלה שהעניקה למצוקת הקיום היהודי, אינה מעניקה מענה לצרכיה הלאומיים של האומה.
בהגיונה הבסיסי דומה הדרך האמריקנית לפתרון הבעיה היהודית לפתרון שהציע פרעה למשה: סוג של הכרה בצרכים הדתיים של בני ישראל כקבוצת מיעוט, שיפור בתנאי העבודה, שדרוג איכות החיים במרחב המצרי, אי שם בין רעמסס לבין ארץ גושן. זה הדבר המהפכני בגאולת מצרים שלא היה כדוגמתו בתולדות האנושות: בדרישת משה להוציא את בני ישראל ממקומם לעבר המדבר במאמץ לכינון אומה, להנחיל להם תורה ואורחות חיים, ולהביאם לארץ אחרת.
נאומו הקנוני של מרטין לותר קינג, בהדהוד המילים “יש לי חלום”, יכול ללמד עד כמה הייתה גאולת מצרים שונה וייחודית מכל חלום גאולה אחר. במתווה החלום שלו הציג קינג: “יש לי חלום, כי יום אחד על הגבעות האדומות של ג’ורג’יה יוכלו בני עבדים לשעבר ובני בעלי עבדים לשעבר לשבת שבת אחים גם יחד”.
אבל משה חתר למשהו לגמרי אחר. לא לשינוי פנימי בתוך מרקם החיים במצרים אלא להיחלצות בני ישראל מכל מה שמצרים מסמלת. ואכן, לא מעטים מבני ישראל הסתייגו מחזון הגאולה הכל כך סוחף של משה; הרי היה זה לגמרי הגיוני להסתפק בדרישה ללא יותר משיפור בסיסי בזכויות היסוד של בני ישראל במצרים. אין פלא שכאן נולד הפער בין דרכו של משה לבין כל אלה שהתמידו בהתרסתם: “ניתנה ראש ונשובה מצרימה”. כאן טמון גם יחודו של רעיון הגאולה הציוני בהשוואה לכל יתר הדרכים, בקריאתו להיחלצות מקיום גלותי בשאיפה לקיבוץ גלויות בארץ אבות ולקוממיות לאומית. בכך הייתה גאולת מצרים מעשה בראשית שמעל לטבע, וכך גם גאולת ישראל במדינת ישראל המתחדשת.
קוממיות כבסיס למדינה
מתוקף השאיפה לגאולה, מובן האופן שבו הקפיד בן־גוריון על הצמדת המושג “קוממיות לאומית” לחזון גאולת ישראל. מדינה שוחרת קוממיות אינה יכולה להסתפק ב”מדינה שכיף לחיות בה”. למול איומי סחיטה, מדינה עשירה יכולה לשלם דמי חסות, והיא אולי תצליח לחיות בכיף – אך ללא כבוד.
בתודעת הקוממיות, כגילום עצמאות וכבוד לאומי, טמונה משמעותה של מלחמת עמלק. היו אלה שודדי מדבר שאחרי קריעת ים סוף זינבו במחנה ישראל על מנת לסחוט תשלום כופר ודמי חסות. לבני ישראל, שהתעשרו משלל ביזת חיל פרעה, היה מספיק זהב לשלם דמי כופר ולפטור עצמם מכורח המלחמה. אבל משה, ששאף לקוממיות, פקד על יהושע “בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק”. לקיום היהודי בגולה חשובה היכולת להתקיים פיזית ורוחנית. אולם לקיום ריבוני נדרשת תודעת קוממיות במוכנות למאבק.
היטיב לנסח עניין זה האלוף במילואים בני פלד בברכתו לשנת 2000: “הייתי רוצה שבשנה הבאה תימחק מהמילון ומהתודעה שלנו ‘שאיפת הציונות’, כפי שהגדיר הקונגרס הראשון בבזל ב־1897: ‘לרכוש מקלט בטוח, על-פי משפט גלוי, לעם היהודי בארץ ישראל’. אני רוצה שההגדרה הזו של תחום מושב יהודי, בגבולות מוכרים ובטוחים על-ידי נותני חסות וכסף תימחק, ובמקומה תבוא הגדרה התואמת את רעיון מדינת היהודים של תיאודור הרצל, והיא ‘לכונן מדינת יהודים בארץ ישראל על-ידי אותם יהודים בעם היהודי שמאסו בחיי גלות ודיירות משנה, ומוכנים לתת את חייהם בעדה”.
זהו, בימים אלה, מבחנה של מדינת ישראל נוכח אובדן המשילות בנגב ובגליל. קל להיכנע לפיתוי לתשלום דמי חסות על-ידי מיעוט אלים במקום עימות ומאבק מתמשך. כאן נחשף עצב רגיש בזהות מדינת היהודים. זה הקושי הכרוך במאמץ המתמיד למימוש ריבונות. מנקודת מבטם של יהודי הגולה, בעיקר במבטה של יהדות ארה”ב הליברלית, נמתחת ביקורת על “המחיר המוסרי” שיהודים נאלצים לשלם במאבקם לריבונות. זה תמצית ההבדל בין השאיפה ללא יותר מקיום גלותי בתנאי נוחות ושגשוג לשאיפה לקוממיות לאומית בארץ מולדת.
סביב שולחן הסדר חובתנו לספר מחדש: ללא חיבור מעשי לשאיפת הדורות לגאולת ישראל, לא יהיה למדינת ישראל קיום.
המאמר התפרסם ב ישראל היום ב-26.3.2021.
* אלוף (מיל‘) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה“ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.