מבט מבס”א מס’ 1,013, 23 בנובמבר 2018
תקציר: מתווה הפעולה האסטרטגי לזירה הישראלית-פלסטינית שהפיץ לאחרונה המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עומד בסתירה מהותית לעקרונות היסוד שביטא ראש הממשלה יצחק רבין בסוגיה זו.
בניגוד לדוד בן-גוריון, יצחק רבין לא הותיר אחריו יומן, ובכתביו ובנאומיו לא ניתן ביטוי מלא ללבטיו ולקווי היסוד של תפיסתו. אולם בנאומו האחרון בכנסת ב-5.10.1995, בדיון על שלב ב’ לתוכנית אוסלו, התווה מסד תפיסתי ברור לגבי פתרון הבעיה הפלסטינית תוך הדגשת ארבעה עקרונות יסוד:
- שאיפה להגיע ל”כינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שלפחות 80% מאזרחיה יהיו יהודים”.
- “ירושלים מאוחדת שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל בריבונות ישראל”.
- “גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה”.
- בהתייחסות להתארגנות המדינית הפלסטינית העתידית: “תהיה זו ישות שהיא פחות ממדינה ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלסטינים הנתונים למרותה”.
מתווה המכון למחקרי ביטחון לאומי חורג מעקרונות אלה: (1) בקבלה סמויה, אם כי די מפורשת, של צעדים לחלוקת ירושלים. (2) בהכרזה על מוכנות לדון על עתיד בקעת הירדן, המוצגת במפת המכון כצרה מזו שהוגדרה על-ידי רבין כ”בקעת הירדן בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה”. (3) בהסכמה חד-צדדית להקפאת בנייה ברוב הישובים היהודיים.
יצחק רבין תפס את הסכם אוסלו כתהליך בין ישראל לבין הפלסטינים המתבסס על תמורה הדדית. אולם, במדרון החלקלק אליו נקלע התהליך, עם ניסיונו של רה”מ דאז אהוד ברק להגיע להסכם עם הפלסטינים בקמפ-דיוויד בשנת 2000, קרסו עקרונות רבין. מתווה היסוד של רבין הוחלף במתווה שקבע עקרונות חדשים מרחיקי לכת ובכללם: חלוקת ירושלים, ויתור על בקעת הירדן, חילופי שטחים תמורת “גושי ההתנחלות” שבהצטברותם יחד אינם יותר משלושה-ארבעה אחוזים ממרחבי יו”ש ובקעת הירדן.
המהלך תווך לציבור, במיתוגו של ראש הממשלה ברק בסיסמה: “הם שם ואנחנו כאן”. האובססיה להיפרדות מן הפלסטינים ומן המרחב בו הם חיים, הפכה למצפן העל, בוויתור על ציפיית אדריכלי הסכם אוסלו להדדיות במגמת דו-קיום ושלום.
אצל הפלסטינים התגבשה הבנת כוח הסחיטה המצוי בידיהם: ככל שנחוץ לישראל למהר להיפרד, כאינטרס ישראלי חיוני, כך הם יכולים לגבות מחיר גבוה יותר תמורת המהלך, וכמובן, לדחות כל הסכמה ליישום ההפרדות במגמת מתווה רבין.
ראש המכון למחקרי בטחון לאומי, האלוף עמוס ידלין, המשיל את ההיגיון המנחה אותו, לשיטת בחירת מסלול נסיעה ב’וויז’. בתחילה יש להגדיר את יעד הנסיעה, ובמקרה דנן: “מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בטוחה ומוסרית”. ואמנם בשם יעד זה פעל רבין להעברת השטחים המאוכלסים לידי הרשות הפלסטינית, כאשר כבר במאי 1994 יצאו כוחות צה”ל מכל השטחים ברצועת עזה למעט הישובים הישראלים בדרום הרצועה, ובינואר 1996 הועברו מרבית הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון לשליטת הרשות הפלסטינית. עם השלמת המהלך, בינואר 1996, הכריז יועצו של ערפאת אחמד טיבי: “מהיום יש מדינה פלסטינית”. יצחק רבין נרצח, אך בתוך שלושה חודשים מאישור הכנסת את מהלך אוסלו ב’, מומש במלואו חזונו לסיום השליטה הישראלית במרבית האוכלוסיה הפלסטינית.
נותרה המחלוקת על ירושלים המזרחית והמרחב הנתון ביהודה ובשומרון בשטחי C. במרחבים אלה נכללים כל הישובים הישראלים, מחנות צה”ל, הדרכים הראשיות, השטחים השולטים החיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן. מרחבים אלה ששורטטו בידי רבין במיקוד אישי מבטאים את המרחב הנחוץ לישראל לקיומה ולהגנתה וכאן מתווה המכון מציע וויתורים נוספים, בהם נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, מ-25% משטחי C.
בהתייחסות לתגובות ראשוניות שעלו עם פרסום התוכנית, הבהירו אודי דקל וקים לביא שריכזו את הפרויקט: “אכן בהיבט הרעיוני, המתווה תומך בהיפרדות מדינית, טריטוריאלית ודמוגרפית מהפלסטינים ביהודה ושומרון. ואולם בפועל, הביצוע אמור להיות שונה בתכלית מתהליך ההתנתקות מרצועת עזה”.
כאן נעוצה כאן נקודת הפיצול המהותית בין תכנית המכון למחקרי בטחון לבין תפיסת רבין. השאיפה להיפרדות מן הפלסטינים הובילה את רבין לתהליך אוסלו. אולם, מחברי התוכנית נוטים להכחיש כי מבחינת שיטת רבין, מה שהתהווה מאז סיום השליטה הישראלית על מעל 90% מהפלסטינים, מיצה במלואו את ההיפרדות המיוחלת. יתר על כן, ההבניה היצירתית שבה עוצב המרחב ביהודה ושומרון בהכוונתו האישית של רבין, בהבחנת שטחי A ו-B, משטחי C, כוננה הגיון היפרדות בעל פוטנציאל חדשני. במקום היפרדות מרחבית בהגיון בינארי בחלוקה דוגמטית בין “שם” ל”כאן”, נוצר בשטח הגיון היפרדות היברידי, החותר להכלת אינטרסים פלסטיניים וישראליים כמו התיישבות, תחבורה וביטחון במרחב המשמר אחדות גיאוגרפית ואקולוגית. בהיבט זה, תכנית המכון למחקרי בטחון, הגם שבשלב ראשון אינה עוקרת יישובים ומשמרת את בקעת הירדן כרצועת ביטחון, בתפיסתה הכוללת, חותרת בסופו של התהליך להיפרדות בינארית ולחלוקה טוטאלית של המרחב. המגמה משיבה את מדינת ישראל – בתיקונים קלים של ‘גושי ההתיישבות’ – לגבולות 67′. מדובר אפוא, בתפנית חדה המבטלת את היצירתיות התפיסתית שבה הוביל יצחק רבין לתהליכי היפרדות ביו”ש, מתוך חתירה מודעת ליישום הגיון מרחבי לא בינארי.
משיקולים אלה, סביר להניח כי רבין היה מסתייג מהמתווה של ממשיכי דרכו-לכאורה.
*אלוף (מיל’) גרשון הכהן הוא עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים. שירת בצה”ל במשך ארבעים ושתיים שנים. פיקד על חיילים בקרבות מול מצרים וסוריה. לשעבר מפקד גיס ומפקד המכללות הצבאיות.
סדרת הפרסומים מבט מבס”א מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.