לחלץ את המלחמה – שיקום עזה הוא יוזמה התקפית

מלחמות ישראל, לפי תפיסת ביטחון המסורתית, נועדו לסיכול והסרת איומים צבאיים, לא לעיצוב פוליטי של המרחב. מכאן ההתמקדות המוכרת שלנו בממד הצבאי. אלא שמטרת המלחמה בעזה שאפתנית יותר – השמדת משטר חמאס. בהתאמה, מימושה תלוי בממדים נוספים. שיקום זוחל של חלקים מעזה על-בסיס ההישגים הצבאיים עשוי להשיב לידינו את היוזמה האסטרטגית, להעתיק חזרה את הלחץ אל חמאס ולשמש מנוף לחץ להשבת החטופים. זו גם הזדמנות חד-פעמית לעצב פיסית את הרצועה ההרוסה לאור אינטרסים ישראליים. כשנחלץ לבסוף מהפינה האסטרטגית אליה נקלענו, מוטב שנשוב לגישה הישראלית הצנועה למלחמות. נתמקד בהסרה יעילה של האיומים בזמן, ונותיר את עסקי ההנדסה הפוליטית למעצמות.

מעבר לסיוע ההומניטרי: תוכנית לאזרחים ברצועת עזה היא הכרח אסטרטגי עבור ישראל

כדי להצליח להביס את חמאס, על ישראל לקחת את היוזמה לחידוש מלאי הלגיטימיות הבינלאומית שהתרוקנו עקב המשבר ההומניטרי החריף ברצועת עזה. האשמה העיקרית מונחת על חמאס, שאינו מודאג ממצבם של אזרחי עזה, אך על ישראל מוטלת האחריות הציבורית - אפילו בעיני ארה"ב - על כך שלא עשתה מספיק להעברת סיוע. בטווח הקצר, המשבר מיצה את הלגיטימציה הדרושה להמשך התמרון הצבאי, כולל התכנון לכניסה קרקעית לרפיח. יותר מהגברת הלחץ על חמאס במשא ומתן על שחרור החטופים, היא הגבירה את הלחץ על ישראל. השלכות ההרס והאסון ההומניטרי ברצועת עזה – שכעת יש להבין אותו כאירוע בעל משמעות פוליטית גלובלית – מאיימות בפגיעה חמורה במוניטין של ישראל בטווח הארוך. חלק מהנזק עלול להיות בלתי הפיך, אך ייתכן שישראל תוכל להחזיר מידה משמעותית של לגיטימציה למלחמה. לשם כך עליה להיות פרואקטיבית, לא רק לאמץ מיד גישה עקבית למצב ההומניטרי בעזה, אלא גם לקשור את מטרות המלחמה לחזון מדיני מקובל ברמה הבין-לאומית, לעזה ולזירה הפלסטינית הרחבה. משמעות הדבר היא התיישרות עם ההצעות של ארה"ב לשלום אזורי, כולל נתיב אמין לפתרון 'שתי המדינות'. תנועה פרואקטיבית כזו תאפשר לישראל לעצב טוב יותר את התהליך ולצבור אשראי בינלאומי נחוץ. הצעות אלו מציבות לישראל גם את ההזדמנות למנף את אסון ה-7 באוקטובר להזדמנות דרמטית להשגת נורמליזציה עם סעודיה שחמאס ובעלות בריתה בהנהגת איראן ביקשו למנוע.

תובנות בתחום הגאו – אנרגיה

חרבות ברזל: התגובה באסיה

תקציר: מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל בעקבותיה משפיעות על מדינות המפתח במרחב ההינדו-פסיפיק. מצד אחד נעמדה סין באופן ברור בצד האנטי-ישראלי. היא וויתרה, למעשה, על עמדת התיווך הניטרלי באזור, נעמדה מול ארצות הברית, ומחזקת בכך את הציר סין-רוסיה-איראן-צפון קוריאה. הודו בעיקר אך גם יפן ובמידה מסוימת גם דרום קוריאה נעמדו בצורה ברורה לצידה של ישראל. זהו ביטוי מובהק להתקרבות – בעיקר הביטחונית אך לא רק - של הודו ויפן לישראל בשנים האחרונות אך גם ביטוי לדאגה הגוברת מהתחזקות הציר הנגדי וסימן השאלה על היציבות הגלובלית ועל עתיד סוגיית טייוואן. סוגיה נוספת המטרידה מדינות אלו היא פוטנציאל ההשפעה של המלחמה על היציבות האנרגטית.

דחוף: אסטרטגיה ישראלית לעזה שלאחר חמאס

הציבור הישראלי התאחד סביב המטרה להפיל את משטר חמאס, אך אין כמעט התייחסות ל"יום שאחרי" בעזה, זאת על אף שתשובה לשאלה זו, קריטית לביטחונה של מדינת ישראל. אנו טוענים שהאפשרות המשרתת את האינטרס הישראלי בצורה הטובה ביותר היא הקמה של ממשל הקשור לרשות הפלסטינית, יחד עם תוכנית שיקום מסיבית הנתמכת על-ידי ארה"ב וגורמים בינלאומיים ואזוריים אחרים. הצהרה של ישראל על תמיכתה בהקמת משטר כזה בעזה בהקדם האפשרי, תספק כיוון מדיני למבצע הצבאי ותרחיב את הלגיטימיות הבינלאומית שלו. בנוסף להבסתו הצבאית של חמאס, יש גם להעצים אלטרנטיבה פלסטינית מתונה.

הסוף לכיסוח הדשא – אם ישראל חפצה חיים היא חייבת לעקור את החמאס מעזה

ב-7 לאוקטובר התמוטטה לחלוטין ההרתעה הישראלית. כתוצאה ממתקפת הפתע של החמאס ישראל ספגה תבוסה קשה באבדות וברכוש כשהאויב חודר לשטחה, כובש את עריה ויישוביה משמיד את אוכלוסייתם ואוחז בהם מספר רב של שעות. מבחינת חמאס התשלום היחידי שיאפיל על ההישג הזה ויהפוך את ההתקפה ללא כדאית היא הפלת משטרו בעזה והשמדת יכולותיו הצבאיות. הגיון זה מתחבר לשתי סיבות נוספות שמחייבות את השמדת החמאס: ראשית על מנת להבטיח את החזרתם של המתיישבים לעוטף יש להסיר את האיום באופן מוחלט ולהחזיר להם את תחושת הביטחון. שנית והיה וישראל תסיים את המלחמה ללא השמדתו של משטר החמאס בעזה, יחשב הדבר כהצלחה של חמאס והיא תהווה כדגם לחיקוי והשראה ליתר הגורמים השותפים בציר הרדיקלי שמעוניינים בחיסולה של ישראל.