בשנים האחרונות טורקיה הופכת למעצמה אזורית עולה: מפתחת תעשיות ביטחוניות עצמאיות, מייצרת כטב"מים, טילים, ספינות מלחמה ומערכות נשק מתקדמות, ומפגינה נוכחות צבאית רחבה מסוריה ועד קרן אפריקה. תפיסה זו זוכה גם לביטוי ישיר בדבריו של הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן במסר השנתי שלו לכבוד שנת 2026, המגדיר את תהליך ההתעצמות כ"קפיצה גדולה" החובקת את כלל תחומי הביטחון, מטנקי Altay ותותחי Fırtına, דרך מסוקי ATAK וכלי טיס בלתי־מאוישים חמושים ועד טילים ארוכי־טווח, מערכות הגנה אווירית שפותחו בטורקיה, ספינות מלחמה, צוללות וכלים ימיים בלתי־מאוישים ואף רואה בו "הזדמנות היסטורית" להמרת הישגים צבאיים להצלחות מתמשכות. במבט ראשון, זוהי הצלחה מרשימה. אולם מבט מעמיק יותר חושף פרדוקס: דווקא העוצמה הצבאית, שאמורה הייתה לחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי של טורקיה, הפכה בשנים האחרונות לגורם שמבודד אותה, מסבך אותה מבית ומחוץ ומוביל אותה לאחור.