עמוד בית

מלחמת חרבות ברזל (מלחמת התקומה) הצליחה לאחר שנתיים עקובות מדם ובמחיר כבד להביא להישגים צבאיים ומדיניים משמעותיים. שני ההישגים המשמעותיים ביותר הינם, שיקום ההרתעה הישראלית תוך הדגשת מחיר ההפסד לצד התוקף (הרתעה באמצעות הרס האויב ותשתיותיו) וההישג המדיני החשוב של החלטה 2803, אשר מעניקה לראשונה מעמד לגיטימי ונתיב לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני תוך התבססות על תוכנית המאה של הנשיא טראמפ. לתוכנית יש סיכוי ריאלי להיות מיושמת בפועל תוך שדרוג הסטאטוס קוו הקיים, היא אינה שוללת את הקמת ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית ואף מאפשרת לישראל בתנאים מסוימים לספח עד שלושים אחוזים משטח הגדה. כך יוצא שחמאס, המציג עצמו גם כארגון שחרור לאומי-אסלאמי, הוביל בפועל להכרה בינלאומית של מועצת הביטחון באפשרות סיפוח ישראלי של חלק משמעותי משטחי יהודה ושומרון.
בשנים האחרונות טורקיה הופכת למעצמה אזורית עולה: מפתחת תעשיות ביטחוניות עצמאיות, מייצרת כטב"מים, טילים, ספינות מלחמה ומערכות נשק מתקדמות, ומפגינה נוכחות צבאית רחבה מסוריה ועד קרן אפריקה. תפיסה זו זוכה גם לביטוי ישיר בדבריו של הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן במסר השנתי שלו לכבוד שנת 2026, המגדיר את תהליך ההתעצמות כ"קפיצה גדולה" החובקת את כלל תחומי הביטחון, מטנקי Altay ותותחי Fırtına, דרך מסוקי ATAK וכלי טיס בלתי־מאוישים חמושים ועד טילים ארוכי־טווח, מערכות הגנה אווירית שפותחו בטורקיה, ספינות מלחמה, צוללות וכלים ימיים בלתי־מאוישים ואף רואה בו "הזדמנות היסטורית" להמרת הישגים צבאיים להצלחות מתמשכות. במבט ראשון, זוהי הצלחה מרשימה. אולם מבט מעמיק יותר חושף פרדוקס: דווקא העוצמה הצבאית, שאמורה הייתה לחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי של טורקיה, הפכה בשנים האחרונות לגורם שמבודד אותה, מסבך אותה מבית ומחוץ ומוביל אותה לאחור.
המתיחות בין רוסיה לבין מדינות סקנדינביה מאז המלחמה באוקראינה הגבירה את חשיבותו של צפון אירופה, ובעיקר של האזור הארקטי. דנמרק מוצאת עצמה במרכז ההתפתחויות בשל שליטתה בגרינלנד וניהול משא ומתן חשאי עם ארצות הברית על הסדרי ביטחון באי. הקשר בין הזירות מגדיל את ההבנה שהאזור הארקטי הופך לזירת תחרות עולמית: ארצות הברית רואה בו לא רק חזית מול רוסיה, אלא גם זירה שבה סין מגבירה את השפעתה - דבר המשפיע גם על יחסי הכוחות בין ארצות הברית לבין אירופה. למרות שהאירועים רחוקים מישראל, הם משקפים מציאות בינלאומית חדשה שבה מדינות מאזנות בין מעצמות ומשמרות את ריבונותן - מציאות שעלולה בעקיפין להגדיל גם את חשיבותה של ישראל כגשר בין אירופה לבין אסיה, על רקע המשבר באירופה ומאבקי השליטה בצפון הגבוה.
מלחמת איראן והפסקת האש המיוחלת בעזה הן אירועים מכוננים עבור המזרח התיכון, כפי שהייתה מלחמת ששת הימים ב-1967. הלקח המרכזי מהתקופה שלאחר מלחמת 1967 הוא ההבנה ששינוי אסטרטגי ביציבות האזורית נוטה להאיץ - במיוחד בדעת הקהל הרווחת - תגובה רדיקלית יותר מאשר תגובה פרגמטית. האתגר האמיתי הוא להפוך את התקופה הנוכחית לכזו הנשלטת על-ידי סאדאת-בגין ולא על-ידי חומייני-בן לאדן-חמאס. בנקודת מפנה זו יש לזנוח או לעדכן פרדיגמות אזוריות ישנות כגון "הסכמי שלום", "פתרון שתי המדינות", "צירים", ו"הרחוב הערבי." רעיונות ראשוניים לעיצוב האסטרטגיה הגיאו-אסטרטגית האזורית החדשה כוללים: שותפויות ביטחוניות (ולא קואליציות), רשת תשתיות, ריבונות מדינתית היברידית וממשל עצמי למחצה (SSG). בהקשר זה, נדרשת אסטרטגיית ביטחון ניואנסית יותר וגישה של שותפויות חכמות עבור ישראל.
מחקר זה בוחן באופן מקיף, באמצעות מתודולוגיה של ניתוח כמותי-סטטיסטי והיסטוריה צבאית, את הטענות לרצח עם שישראל מבצעת לכאורה כנגד אוכלוסיית עזה במלחמת חרבות ברזל. אנחנו חוקרים בפרט את הטענות לפיהן ישראל הרעיבה במכוון את האוכלוסייה העזתית, חיילי צה"ל טבחו בה במזיד ומטווח קצר, וחיל האוויר הפציץ אותה מבלי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, או לכל הפחות באופן בלתי מידתי, בהתאם לאופן שמושג זה מוגדר בדין הבינלאומי הרלוונטי.
המאמר בוחן כיצד המסגרת התיאורטית המוצעת בספר "עידן האש: פרדיגמת לחימה חדשה" באה לביטוי מעשי במהלך מלחמת חרבות ברזל. צה״ל ניהל בהצלחה מערכות מקבילות בשבע זירות תוך שימוש במכלולי מודיעין-מהלומה מתקדמים המשולבים בכל דרגי הלחימה אשר הובילו להכרעות בלחימה. המאמר מנתח את המרכיבים המרכזיים של שינוי הפרדיגמה בתורת הלחימה המודרנית, כולל המעבר של מרכז הכובד במהלומה הרב-ממדית מהתמרון הקרקעי למהלומת האש המדויקת, החידושים הטכנולוגיים והארגוניים המאפשרים מעבר זה, את יישומה במלחמת חרבות ברזל ואת ההשלכות לעימותים עתידיים. המאמר מצביע על כך ששילוב יכולות מודיעין והקצאת מטרות להשגת יעדים מערכתיים בזמן אמת עם אש מדויקת בקצב גבוה ופעולות מרושתות, מאפשרים השגת הכרעה מערכתית ומייצגים מהפכה בעניינים צבאיים (RMA)המשנה את מאפייני המלחמה המודרנית.
מאז אוקטובר 2023 המעצב האסטרטגי העיקרי של מדינת ישראל היה מערכה מול מכלול אויבים באזור, מערכה שעומדת בפני סיום. בחודשים הקרובים תוכרענה הסוגיות הביטחוניות הפתוחות של עזה ואיראן. המעצב האסטרטגי הבא צריך להיות החזרת המיקוד הלאומי מכוח המחץ לכוח העמידה, כפי שעשה דוד בן גוריון לאחר מלחמת העצמאות, ובניית העוצמות הלאומיות הבאות לקראת אתגרי העתיד. הרשות המבצעת צריכה להתמקד בטיפול בחמישה 'פרויקטים לאומיים': רשת תחבורה ציבורית ורשת מחשוב לאומית, תשתיות מחשוב מתקדם, מענה בריאות ורווחה לגידול האוכלוסייה ומענה ביטחוני רלבנטי וחזק לאורך זמן. לצד זאת נכון להגדיר גם חמישה 'אתגרים לאומיים', שיטופלו בהובלת הרשות המחוקקת - הכנסת.
במאי 2025, בעקבות מתקפת טרור קטלנית בפאהאלגאם, השעתה הודו את הסכם המים עם פקיסטן, תקפה יעדים בעומק שטחה, והכריזה כי כל מתקפת טרור תיחשב מעתה כמעשה מלחמה. הצעדים הללו משקפים תפנית דוקטרינרית ומעבר ממדיניות הרתעה למדיניות אילוץ. במקביל, הציגה הודו שדרוג חסר תקדים ביכולותיה הצבאיות: טילים היפרסוניים, הגנה מפני טילים בליסטיים, נשק נגד לוויינים, צוללות גרעיניות וטכנולוגיות בינה מלאכותית וסייבר. כל אלה משתלבים ברפורמה ארגונית רחבת היקף, הכוללת פיקודים משולבים ורשת מבצעית יוזמת. הודו ממקמת עצמה כמעצמה צבאית וטכנולוגית עולמית, הפועלת מתוך אסטרטגיה ריבונית ועצמאית.
מהפכת רחפני ה-FPV* משנה בצורה עמוקה את לוחמת היבשה ואת יתר ממדי הלחימה. אין מדובר בעוד אמל"ח חדש או גאדג'ט טכנולוגי בתפוצה רחבה, אלא במהפכה של ממש המשפיעה על טכניקות הלחימה, אופן התארגנות הכוחות וניהול הקרב הטקטי – עד כדי שינוי מהות התחבולה עצמה. הרחפן התוקף, הפשוט לכאורה, מאלץ את החשיבה הצבאית להתעדכן ולזנוח תפיסות עבר שהיו רלוונטיות לעידן המלחמה הקרה ולמבצעי לוחמה נגד טרור, אך אינן מספקות מענה בשדה הקרב הנוכחי.

תפריט נגישות