עשרה חודשים לאחר מתקפת הפתע של חמאס ב-7 באוקטובר ניתן לערוך מאזן הישגים אסטרטגי של הצדדים. בנוסף לאבידות הכבדות בנפש והפצועים הרבים הצליח חמאס לערער את החברה הישראלית ולגרום בתוכה למחלקות סביב נושא החטופים. חמאס גם הצליח לערער את מעמדה הבינלאומי והמשפטי של מדינת ישראל. גם מצבה הכלכלי נפגע קשה וממשיך להתדרדר. חמאס החזיר למרכז הבמה את הנושא הפלסטיני כתנאי להסדר אזורי, וגייס לצידו את השלוחים האיראנים בעיקר חזבאללה והחותי'ם למלחמת התשה נגד ישראל. אולי ההישג הגדול הוא פינוי אוכלוסייה של יישובים יהודים בתוך ישראל הריבונית לראשונה מאז הקמת המדינה. מהצד השני ישראל נמצאת לקראת ריסוק החמאס ככוח צבאי מאורגן והוצאת חזית אחת "ממעגל האש" שיצרה איראן סביב ישראל. ההתקפה האיראנית על ישראל הוכיחה שיתוף פעולה אפקטיבי של קואליציה אזורית צבאית תחת הנהגה של פיקוד מרכז האמריקני והוכיחה שלישראל יש מערכת הגנה אפקטיבית כנגד טילים בליסטים. ישראל השתחררה מהחשש לתמרן וחיילי המילואים חזרו להוות את הכוח המרכזי בצה"ל. גם החברה האזרחית הוכיחה את יכולת ההתגייסות שלה. חמאס לא הצליח לגייס לצידו את ערביי ישראל ולא לגייס את הגדה להתקוממות משמעותית. בשלב זה ישראל עומדת בפני דילמה קשה בין שתי חלופות קשות. ייתכן והתפנית האסטרטגית, אם וכאשר תגיע, לא תהיה קשורה בהכרח להתפתחות אזורית אלא להתפתחות בסדר העולמי, כפי שקרה בפעמים קודמות בהיסטוריה של האזור.

מלחמות ישראל, לפי תפיסת ביטחון המסורתית, נועדו לסיכול והסרת איומים צבאיים, לא לעיצוב פוליטי של המרחב. מכאן ההתמקדות המוכרת שלנו בממד הצבאי. אלא שמטרת המלחמה בעזה שאפתנית יותר – השמדת משטר חמאס. בהתאמה, מימושה תלוי בממדים נוספים. שיקום זוחל של חלקים מעזה על-בסיס ההישגים הצבאיים עשוי להשיב לידינו את היוזמה האסטרטגית, להעתיק חזרה את הלחץ אל חמאס ולשמש מנוף לחץ להשבת החטופים. זו גם הזדמנות חד-פעמית לעצב פיסית את הרצועה ההרוסה לאור אינטרסים ישראליים. כשנחלץ לבסוף מהפינה האסטרטגית אליה נקלענו, מוטב שנשוב לגישה הישראלית הצנועה למלחמות. נתמקד בהסרה יעילה של האיומים בזמן, ונותיר את עסקי ההנדסה הפוליטית למעצמות.